זכרונות

הזכרונות המתועדים כאן נאספו מראיון שנערך בשנת 1989 (בשפה הרוסית) ותורגם ומראיונות נוספים שנערכו (בשפה העברית) בשנת 2009, עם רבקה פורת (גולדנברג) לבית אמולסקי. כל הזכויות שמורות לרבקה פורת.

בתמונה: רדווילישקיס, דצמבר 1929, ריבה בת 4 חודשים

עריכת הראיונות: קונסטנטין מירושניק ( 1989 ) ושולמית קרבלניק ( 2009 ). תרגום מרוסית: יעקב ושולמית קרבלניק. עיצוב גרפי: זהר קרבלניק. עריכה: יעקב, קלרה, זהר, עינת ושולמית קרבלניק. רעננה, 18 ליולי 2009 .

הקדמה והקדשה:

ריבצ'קה, בבואנו לחגוג את יום הולדתך השמונים, אנו מביטים לאחור דרך כל הסיפורים והזיכרונות, ויודעים שהמאורעות שעברת הינם מעל ומעבר למנת חלקו של כל אדם. ה"ליטווקים" ידועים כגזע חזק, עקשן, אוהב חיים שנלחם כדי לחיות.

סיפור חייך, שחלקו קובץ ונערך בספר זה, מוכיח את נכונות טענה זו, וכולנו מכונסים סביבך היום הודות לעובדה שלאחר כל התקופות הקשות והלא-אנושיות שעברת מצאת את הכוח להמשיך ולבנות את חייך מחדש. ההיכרות איתך ועם סיפור חייך מהווה השראה. אנו מאחלים לך שכל השנים הבאות תהינה טובות, שמחות, מלאות נחת, ובתקווה לפיצוי כלשהו על כל התקופות הקשות שעברת. אוהבים אותך וגאים בך.
קלרה, יעקב, שולמית, עינת וזהר קרבלניק.

ילדות

ריבה אמולסקי
1933 / 1934

נולדתי בשמונה עשר ליולי, 1929 למשפחה ממוצעת, אבא היה מנהל חשבונות ואמא למדה ב'חדר' וסיימה את הגימנסיה הרוסית. המשפחה לא היתה דתית במיוחד אבל שמרנו שבת, היינו הולכים לבית הכנסת, שמרנו כשרות כמו כל המשפחות היהודיות וחגגנו את החגים, "חג היה חג".

גרנו בעיירה 'רדווילישקיס' (Radviliskis), עיירה יהודית, 18 ק"מ מ'שאולאיי' (Siauliai). רוב היהודים עסקו במסחר והיו בעלי חנויות. האוכלוסיה המקומית חיה עם היהודים בשלום ולא הורגשה אנטישמיות. היו מקרים בודדים של גילויי אנטישמיות אחרי 1939, שכללו ניפוץ חלונות, אך אלה היו "סתם חוליגנים".
אנחנו היינו שלושה ילדים: אני הבכורה, אחותי, ציפורה, היתה ילידת 1935 ואחי בן-ציון אליעזר, היה יליד 1938 . גרנו בתנאים טובים, היתה לנו חנות ושני בתים, אנחנו גרנו בבית אחד וסבי וסבתי גרו בבית השני, עד מותם. סבתא נפטרה ב -1941. סבא מצד אמא היה אדם מרשים ומכובד, הוא היה דתי והלך לבית הכנסת שלוש פעמים ביום. פעם היתה התפרצות של מגפת הכולרה בעיירה קטנה 'לוזובאיה' ( Lozovaia ) שהיתה קרובה לרדווילישקיס, אחת המשפחות שכלה את האם ומכיוון שהיה צורך לטפל בילדים שנותרו יתומים, סבתא שלי, חנה-רבקה, הלכה לעזור ולטפל בילדים. גרוניה אז היתה בת שנתיים. ציפורה (צפל'ה) שהיתה בת 10 לערך, הלכה עם אמא שלה לעזור למשפחה, הסבתא שלי נפטרה מהמחלה בהיותה בת 36 , וציפורה הקטנה נפטרה שלושה ימים אחריה. לאמא היו חמש אחיות. שלוש מהן סיימו את הגימנסיה הרוסית: ברטה, ליובה (אמא שלי) ופאניה; ושלוש מהן סיימו את הגימנסיה העברית: גרוניה, שולמית ואידה. לאמא היה גם אח, יהושוע בן-ציון, שנפטר מדום לב בהיותו בן 19 ב- 1929 (שלושה חודשים לפני שנולדתי). אמא, חמשת אחיותיה והאח חיו יתומים מאמם וכולם למדו. המשפחה היתה מאוד מלוכדת. שלוש מהאחיות היגרו לאפריקה לפני המלחמה (מלחה"ע ה-II), ברטה ואידה היגרו קודם ושולמית הצטרפה בשנת 1938. אידה ושולמית עבדו ביוהנסבורג כמורות לעברית ולברטה היתה חנות. לאבא שלי היו שתי אחיות ואח: דודה פס'ל גרה איתנו באותו בית ברדווילישקיס, הדודה אתל חיה בארה"ב ועליה אני לא יודעת דבר, והדוד מיכאל גר בעיירה פלונגה (Plunge). הדודה פס'ל נפטרה בארץ ויש לה כאן 2 בנות. דוד מיכאל נפטר בזמן המלחמה מרעב, היו לו שלושה ילדים, בנו נפטר ושתי בנותיו, פרומה ובתיה, חיות היום בארץ.

זכרונות מלפני המלחמה

מימין: ריבה, ליאה, האנה. ליטא 1935.

בינקותי דודותיי חינכו אותי ודיברו איתי עברית. הייתי אחיינית ראשונה וגם נכדה ראשונה למשפחה. הלכתי לגן שבו דיברו עברית ואח"כ למדתי 4 שנים בבית ספר דובר עברית.
כשהרוסים באו, סגרו את כל הכיתות בעברית והתחילו ללמד יידיש, לכן את השנה החמישית התחלתי ללמוד בבית ספר ב-שאולאיי (Siauliai) ואז החלה המלחמה. כשהייתי בשנה השלישית בבית הספר, הלכתי אחרי הגשם לקטוף תותים ביער
והתקררתי, כתוצאה מכך התפתח אצלי ראומטיזם (דלקת פרקים) בכל הפרקים ולא יכולתי ללכת. היו צריכים להביא אותי עד בית הספר בעגלה (ובחורף במזחלת), בבית הספר ישבתי עד שהגיע הזמן שיחזירו אותי הביתה. סבלתי מהכאבים שלושה חודשים. באביב נסעתי עם אחת הדודות לעיירה פאשבנטינה (Pashventine) אל סבתא חיה (אחות של סבתא שלי). היתה לה עובדת מבוגרת, "זקנה זקנה" שהביאה שק שלתוכו היא הכניסה קן נמלים שלם, היא שמה את השק באמבטיה, שפכה מים רותחים ואני הייתי צריכה להיכנס לתוך זה. החדר היה קטן, סגרו את הדלתות ונתנו למים להתקרר ואז נכנסתי. שלוש פעמים עשו לי את זה, באמבטיה הראשונה התעלפתי מהריח והתעוררתי במיטה. נכנסתי לאמבטיה הזו עוד פעמיים והמחלה עברה לי. אחרי כן שמו חלק מהנמלים בכוהל, עם ה'ספירט' הזה היו מורחים לי את הידיים והרגליים. שנים אחר כך אמא אמרה לי שאני עדיין "מושכת" רגל אחת אבל אני לא מבחינה.

דודה פס'ל

כשהלכתי לבית הספר לא אהבתי לאכול, אמא בהתחלה היתה יושבת על ידי בבית הספר בהפסקה ומאכילה אותי, הילדים צחקו אבל ידעו שאני כזו. אחרי כן נתנו לי סנדביצ'ים והייתי נוהגת לזרוק אותם לפח. השומר היהודי סיפר זאת לאמא, שאמרה שאלוהים רואה את זה ואסור לזרוק, אז במקום לזרוק נתתי את האוכל לחברה שלי, שהיתה יתומה וגרה אצל סבתא שלה. הן היו עניות מאוד ולשתיהן לא היה מה לאכול, סבתא שלה היתה מוציאה חתיכת לחם ומלפפון והן היו אוכלות. היום אחיה של החברה הזו מתגורר בארץ, בקיבוץ.
לשומר היהודי בבית הספר קראו טרוצקי, היה לו שפם לבן. אני רואה את דמותו בבירור לנגד עיני, כאילו ראיתי אותו רק אתמול. בבית הספר לא לכל הילדים היו מחקים, אז פעם אחת כשמצאתי במגירה 5 רובל (סכום שווה ערך לשכר עבודה של יומיים וחצי, או לחילופין 2.5 קילו חמאה!), הלכתי וקניתי מחקים לכל הילדים. הקניה עוררה את חשדו של יהודה, המוכר, שבא לשאול את אמא לשם מה אנו צריכים כל כך הרבה מחקים...
כשהייתי בת 10 , הלכתי באחד מימי שישי אחרי בית הספר לקטוף פרחים עם חברות מבלי להודיע על כך להוריי והגעתי הביתה רק לקראת שעת הדלקת נרות שבת. אמא שחיפשה אותי ודאגה לי מאוד הענישה אותי ולא נתנה לי לצאת ולפגוש את חברותיי. כשסבא ניסה לשכנע את אמא לתת לי לצאת, אמא סירבה בטענה שהעונש מגיע לי. אני זוכרת שאמרתי אז לאמא "את מצפה שאני אשמע בקולך אבל את בעצמך לא מקשיבה לאבא שלך"...
אמא לא ידעה עברית אז בדרך כלל שולמית היתה עושה איתי שיעורים. יום אחד שולמית נסעה וגרוניה שהיתה מאוד קשוחה החליפה אותה. באותה עת היו משתמשים במחברות עם שוליים ובחנות של יהודה לא היתה מחברת כזו, אך כיוון ידעתי שהוא
מתפרנס בקושי, במקום ללכת לחנות אחרת נתתי לו להוסיף בעצמו את קו השוליים על כל אחד מהדפים. לאחר מכן קיבלתי נזיפה מגרוניה על שהתעכבתי כל כך ולא הלכתי לקנות את המחברת בחנות אחרת.

חמשת האחיות לבית קגן

באחד הימים רציתי ללכת עם בת דודתי קטיה (חסיה, הבת של פס'ל וחצקל) למסיבת ריקודים שנערכה בבית הספר. היתה לי שמלה אחת בלבד אז ציפל'ה, חברה של אמא, נתנה לי את השמלה שלה. ציפל'ה היתה שמנה אז לקחתי חוט וקשרתי במותניים "ואז כבר היתה לי שמלה". הלכתי ל'פרוד' (Prude, מעין בריכת מים מלאכותית) לכבס את השמלה, עמדתי על גזע עץ על מנת לא להירטב, אך הלכתי יותר מדי רחוק וגזע העץ התהפך ונפלתי פנימה. קטיה אחזה בשערותיי ומשכה אותי החוצה. למרות שכמעט טבעתי והשמלה של ציפל'ה לא התייבשה, לא וויתרתי, לבשתי את השמלה שלי, עשיתי רולים לשיער "עם שמאטע וחתיכת נייר" ויצאתי לרקוד. לימים ציפל'ה, ששרדה את המלחמה התגוררה אצלנו.

ליובה אמולסקי,טרם מלחמת העולם השנייה

שמואל אמולסקי, טרם מלחמת העולם השנייה

בביתנו עבדו נשים ליטאיות אשר עזרו בעבודות משק הבית והטיפול בילדים, לאבא היו 6 עובדים (ליטאים) שעזרו לו בייצור נקניקים ו"מיוד" (Miod , דבש שעשוי מסוכר ולא על-ידי דבורים). לא הרגשנו עוינוּת מהעובדים, הם היו בני-בית, בעבר הוריהם עבדו אצל סבא שלי וכך זה נמשך (דור אחרי דור). וכך אחת מהנשים הללו הצילה אותי.

מימין: האנה, שלמה חיים וליאה. ליטא 1934 .

תחילת המלחמה
בתחילת המלחמה ( 22 ליוני 1941 ) כשהחלו ההפצצות רצנו מרחק של כחמישה קילומטרים עד שהגענו למשק שהיה שייך ליהודי. רצנו כל המשפחה המורחבת שכללה גם את פאניה, שהיו לה ילדים קטנים, את גרוניה, שהיתה בהריון, ואנחנו עם אחותי ועם אחי שהיה אז בן שנתיים. סבא לא רצה לנסוע לרוסיה כי שם האוכלוסיה לא היתה דתית ואמר שיותר טוב למות מאשר להפקיר את הנשמה שלנו.

ביום השלישי לשהותנו במשק ראינו שבעיירה רדווילישקיס מתנוסס דגל אדום, אך לא שמנו לב שמעל הרקע האדום היה הסמל הפאשיסטי (צלב הקרס). לאחר מכן התברר שבעיירה כבר היו גרמנים ואנו פחדנו לחזור הביתה. נשארנו בחווה כחמישה ימים נוספים ואולי יותר, לא זוכרת, עד שהגרמנים הגיעו וגרשו אותנו.
חזרנו הביתה לרדווילישקיס. לאחר יומיים אמרו לנו שאדם מהבית שלנו ירה על גרמני ואדם אחר אמר שבתמורה צריך להרוג יהודי. לקחו את אבי ואת השכן, גבלוביץ (Gevelivitch), אל המשטרה המקומית. כשאבא חזר הוא סיפר שהוא הוחזק עם השכן ושמע את השוטרים אומרים שצריך להרוג אחד מהם ואבא לא הבין את מי משניהם החליטו להרוג. רק לאחר ששמע ירייה אבא נוכח לגלות את גבלוביץ מוטל הרוג לידו. אבא חזר מוכה וחבול.
למחרת נערך 'מופע' ליד הגימנסיה הליטאית בעיירה: הרב הוכרח לרכוב על חזיר כשהוא אוחז בשני דליים ולדלג מעל גדר. אני לא ראיתי את זה בעצמי, אך מעדותיהם של אחרים המחזה היה נורא. כולם התאספו להתבונן, זה היה נורא. גם אבי היה שם,
הוא חזר ואמר לאמא: "ליוּבּה את יותר חזקה ממני, צריך לקחת משהו ו'לגמור' כי אני לא אוכל להחזיק מעמד". כל יום אבא נלקח בכוח לעבודה ואנחנו היינו בבית עם אמא. אני לא זוכרת כמה ימים זה נמשך. אחר כך נאמר לנו לקחת מה שאנו יכולים לשאת וגירשו אותנו אל ה'קזארמה' ('קסרקטין', מגורי החיילים), זה היה המחנה הראשון ששהינו בו.

היינו שלושה ילדים קטנים: אני בת 13, אחותי בת 8 ואחי הפעוט. אמא לקחה סוכר ולחם בכמות שניתן היה לסחוב ואת אחי בעגלה וכך הלכנו אל המחנה ("Lager"). הלכנו ברחוב הראשי, אליו נאספו היהודים מכל הרחובות וכך הובילו אותנו ברגל כשניים-שלושה קילומטרים אל מגורי החיילים ושם שהינו שלושה לילות. אחרי כן באו (ליטאים) ואמרו שכל הגברים מגיל 16 עד 100 צריכים לצאת לרחוב. אבא עדיין לא חזר מהעבודה, סבא וכל הדודים יצאו לרחוב אבל פתאום אמרו להם לחזור חזרה לבתים, וכעבור כרבע שעה שוב הורו לכולם להתאסף בחוץ ולקחו אותם. לא ראינו אותם יותר. באותו זמן אבא היה בעבודה. חיפשו זגג אך מכיוון שאבא לא היה זגג הוא נלקח ומאז לא חזר. לא ראינו אותו שוב. אחרי המלחמה התברר שהרגו את כולם ביער ליד רדווילישקיס.

כעבור מספר ימים הליטאים ביקשו שנעביר לידיהם את כל הציוד והרכוש שהיה שייך לגברים וגם דרשו שוחד, כסף וזהב כתנאי להחזרת הגברים (שכבר נרצחו), מסרנו את כל מה שהיה לנו אך הגברים לא חזרו. במחנה זה התעללו בנו, ערכו חיפושים, הפכו הכל, ערכו חיפושים גופניים, העמידו אותנו על ברכינו ולקחו הכל. לאחר יומיים-שלושה, הליטאים אמרו שהם מוכנים לקחת אל הכפר אנשים שיתנדבו לעבוד, היו כמה חברה צעירים שהתנדבו לנסוע לכפר- כולם נרצחו.
אמא הלכה לעבודה ואחי הקטן חלה מאוד, אמא ביקשה ממעסיקיה הליטאיים לטפל בילד החולה ולהיעדר זמן מה מהעבודה, אך המעסיק הליטאי אמר: "למה לטרוח, שיתפגר". רצה הגורל ולמחרת ילדו של הליטאי נמצא מת במיטתו.
כעבור זמן מה התחילו להוציא אותנו מהמחנה, אמרו לנו שזה כדי לעבוד, אבל חלק מהאנשים נלקחו לעיירה ז'אגארה (Zagare) ונרצחו שם. שמענו ששבוע לאחר הטבח עדיין רחצו שם את הרחובות מהדם. היה לנו מכר, עו"ד שגר בדירת הדודה, הוא ייעץ לנו לא לנסוע לז'אגארה אלא לגטו של שאולאיי ('שאבלי').

אל גטו שאולאיי הגענו בעגלה רתומה לסוסים, היה גשם נוראי ולא היה לנו מען אז עמדנו יום שלם ברחוב. לקראת ערב כל מי שלא מצא קורת גג הועבר לבית הכנסת. לאמא היה התקף של אבנים בכליות ומשפחה בשם ברינט (Brint), הכניסה את אמא והתינוק לביתם, הם השכיבו אותה בחדר וההתקף עבר. אמא נשארה שם שבועיים. משפחת ברינט מנתה אשה ושלושה בנים, הם היום חיים בארץ.
אחותי ואני ישנו בעליית גג של מישהו בגטו, אחת הדודות התאכסנה אצל חברתה והדודה השנייה במקום אחר - התפזרנו כולנו: שתי האחיות של אמא- פאניה וגרוניה ועוד דודה של אמא- חיה, והחותנת של דודה גרוניה- זלטה, (זלטה איבדה בעל ושלושה בנים, אחד מהם היה בעלה של גרוניה). היינו סה"כ עשר נפשות והיינו מפוזרים עד שמצאנו בסוף חדר ומטבחון לכולנו. אז החלו ה-'פספורטים'.

הסיפור עם ה'פספורטים' החל ב-1941 , בסתיו. אני לא זוכרת את הצבעים טוב, אבל נדמה לי שהפספורט הראשון היה צהוב. היה צריך לעמוד בתור כדי לקבל פספורט. מי שמצא חן בעיני הגרמנים קיבל פספורט ומי שלא - נלקח לבית הכנסת (והוצא להורג). אמא נכנסה לתור מספר פעמים ויצאה ממנו, כי חששה שלא תמצא חן בעיני הגרמנים, אך בסופו של דבר היא קיבלה את הפספורט איכשהו.
לא כל היהודים מרדווילישקיס יכלו למצוא מקום מגורים בגטו, אלה שלא הצליחו למצוא מגורים התאספו בבית ברחוב אז'רו (Ezero) מספר 14. יום אחד כולם נלקחו מהבית, הועברו לבית הכנסת ונרצחו. מבית הכנסת אנשים היו נלקחים ברכב לעיר שאולאיי ושם היו הורגים אותם. רוב שכנינו מרדווילישקיס לא שרדו. אחר כך החליפו את הפספורטים הצהובים בכחולים וכך נמשך דילול האוכלוסיה, כל פעם היה צריך לעמוד בתור מחדש ולהסתכן. בעזרת מכר או קרוב משפחה איכשהו שוב השגנו פספורט.

אמא רצתה לגמול למשפחת ברינט, שקיבלו אותה לביתם בזמן ההתקף, על טוב ליבם, היא כיבסה עבורם ולאור התוצאות הנאות החלו אנשים בגטו לתת לחם לילדים בתמורה לעבודת הכביסה.

אחת הדודות עבדה בשדה תעופה קטן והדודה השנייה עבדה במחסני קמח (אלוואטור Elevator).
הדודה קיבצה נדבות: תפוחי אדמה, עצים להסקה וכיוון שהיא רזתה מאוד והבגדים היו גדולים עליה, היא הבריחה על גופה קמח בשקיות. פעם היא נתפסה מבריחה תפוחי אדמה והוכרחה לעמוד על ברכיה 5 שעות. בספטמבר דודה גרוניה ילדה את בתה הבכורה פייגה (פרנסיס, פייגל'ה). באותה עת כבר איבדה דודה גרוניה גם את אביה וגם את בעלה. גרנו כולנו יחד בחדר, התינוקת ישנה בעגלה של אחי הקטן. בלילה היא פתאום התחילה לבכות, אמא התעוררה וראתה עכברוש גדול מזנק מהעגלה של התינוקת. ניסינו להשאר ערים כדי לשמור עליה מהעכברוש אך בסופו של דבר נרדמנו כי היינו עייפים מהעבודה והעכברוש חזר ונגס בה. התינוקת קיבלה הרעלת דם ולא היו תרופות, הביאו רופא שאמר: "אנשים מתים כל הזמן, תנו לה למות, בשביל מה שתסבול". למרות זאת נתנו לתינוקת "ברונטזין" (Brontazin) והיא החלימה.
(בזמן שהראיון נערך פרנסיס גרה עם בעלה וארבעת ילדיה בירושלים, היום מתגוררת במודיעין).

וכך היינו. אמא, שקיבלת את הכינוי "הכובסת", עבדה אצל אחת המשפחות, עבודת הכביסה ערכה שבוע שלם ותוך כדי תליית הכביסה היא שמה לב שבאחת החולצות יש יהלומים, היא קראה לבעלת הבית ואמרה "למרות שאני רק כובסת אני מבינה שזה כנראה דבר יקר ערך" בעלת הבית לקחה את היהלומים ואמרה שמדובר בחיקויים זולים, אך בנה של בעלת הבית הביע פליאה על כך שבזמנים קשים כאלו עדיין ישנם אנשים שמוצאים חפצים יקרי ערך ובוחרים להחזיר אותם.

לי היו שתי עבודות. בעבודתי הראשונה הייתי הולכת בלילה לעמוד בתור ללחם, אנחנו קיבלנו 890 גרם לחם למשפחה, התקציב חוּשב כך: שני בני משפחה קיבלו 130 גרם כל אחד, 2 ילדים קיבלו 50 גרם כל אחד, הילדים הקטנים קיבלו 40 גרם כל אחד וכל מבוגר 90 גרם. כך הייתי עומדת כל לילה בתור ללחם עבור עשרה אנשים ליום אחד. בנוסף לכך מדי פעם הדודה היתה מבריחה מהעבודה תפוח אדמה קפוא שמצאה באדמה, היינו משרים אותו יום שלם בדלי מים ועושים ממנו לביבות. עבודתי השנייה היתה לבשל, לשטוף את הרצפות ולנקות את הבית. אצלנו היה חדר אחד, אך הוא היה נקי. בנוסף גם הייתי סורגת עבור אנשים. בחדר היתה מנורה קטנה, חיה, דודה של אמא, ואני היינו יושבות וסורגות גרביים וכפפות לאור המנורה, ומזה התפרנסנו. ובנוסף לכל זה היו עוד ילדים קטנים שהיינו צריכות להשגיח עליהם. דבר נוסף שאנחנו הילדים היינו עושים היה ללכת ולקבל את פני ההורים והדודה כשהם חוזרים מהעבודה. אם הם היו מביאים משהו היו עוצרים אותם, מכים אותם ומעמידים אותם על ברכיהם. אנחנו חיכינו בקוצר רוח לחזרתה של הדודה, אז אני ושאר הילדים היינו נאספים ליד שערי הגטו, למרות שגם המשטרה של הגטו וגם המשטרה הליטאית היו מסלקים אותנו שוב ושוב, אבל ילדים נשארים ילדים...

אנחנו עמדנו ליד השער וחיכינו לראות אם יבואו או לא יבואו. היו מקרים שונים של התעללות, במיוחד על ידי הליטאים. יהודים שנתפסו מנסים להבריח מזון עברו התעללויות, הכאות והוכנסו לכלא, אבל לא היתה ברירה, לדודה גרוניה נולדה
תינוקת והיינו צריכים חלב בשבילה, הדודה היתה הולכת עם בקבוק גומי (בקבוק מים חמים ששימש לחימום) קשור על בטנה כדי להבריח חלב ובנוסף היא היתה מכניסה דברים לכיס פנימי שהיה תפור לה בתוך המעיל.
ובכל זאת ילדים נשארים ילדים, אני זוכרת ששיחקנו "קלאס". היתה לי חברה בגילי (היום היא מתגוררת בחיפה), אביה ואחיה נרצחו ואמה היתה בכלא כיוון ניסתה להבריח משהו אל הגטו. הכלא היה ממוקם ליד הגטו ואנו היינו הולכות לכלא לראות את אמא שלה מהחלון. פעם אחת האם סימנה לנו מהחלון שלמחרת היא תהיה למטה ברחוב אך אנחנו הבנו בטעות שלמחרת היא תהיה באדמה והחברה שלי נכנסה להיסטריה. למחרת שוחררה האם.

אנשים כל הזמן חשבו איך להשתחרר, בן הדוד שלי ואחי ברחו לפני האקציה של הילדים דרך גדר תיל אך נתפסו על ידי הליטאים והוחזרו לגטו. על הגטו שמרו שוטרים ליטאים, מסביב לגטו וליד השער. היו בנוסף גם שוטרים יהודיים ושלטון מקומי. אנשים לא תמיד יצאו לעבודה אז השוטרים היהודים היו מוציאים אותם בכוח ובכעס. לא כולם היו רעי-לב, היו גם אנשים טובים, אחד מהם אפילו התנדב להצטרף לאקציה של הילדים ונספה איתם. העבודה היתה קשה וכולם היו רעבים. ליהודים המקומיים היה קל יותר כיוון שהם עוד החזיקו ברכוש כלשהו. אך לאנשים כמונו היה קשה מאוד.
התגוררנו בבית פינתי. בקומת המרתף התגוררה אישה נוספת, היא היתה אישה צעירה יפה מאוד ומטופחת, ציפורניה היו עשויות והיו לה הרבה דברים יפים. לא היתה לה אמא ולאחר שהרגו את אביה ואת שלושת אחיה היא איבדה את שפיותה והיתה מסתובבת מלוכלכת מאוד, עם חבל ורצתה לתלות את עצמה או להטביע את עצמה בנהר. אנו הילדים היינו עוקבים
אחריה והצלנו אותה מספר פעמים, היא ישנה איתנו בבית מתחת לחלון במרתף ושם גם מתה.

מרשם אוכלוסין מהגטו היהודי המאשר את נוכחות ריבה, ציפה ולייזר אמולסקי (תאריכי הלידה אינם מדויקים במסמך זה)

האקציה של הילדים, 1943
אני הייתי בבית עם שאר הילדים ועם זלטה, החמות של גרוניה, שאיבדה את שפיותה לאחר שבעלה ושלושת בניה נלקחו ממנה. זלטה היתה הולכת בלילות לגנוב בצל מהערוגות, לא שלטה בצרכיה וההתמודדות עמה היתה לא קלה. אמא והדודות

הלכו לעבודה. אמא כבר לא עבדה ככובסת, מישהו עזר לה להתקבל לעבוד במפעל עורות. הדודות (פאניה וחיה) עבדו בשדה התעופה והדודה גרוניה היתה במחנה עבודה ב"לינקאיצ'איי", לקחו אותה לשם עם התינוקת שנולדה לה, זה היה חריג כי הרוב שם היו צעירים ללא ילדים. אנו נשארנו בגטו: אחות של אמא עם תינוק, אמא ואני ואחיי, החמות הזקנה ששכבה כל הזמן והדודה של אמא, חיה.
יום אחד כשאמא היתה בעבודה אמרו שכל הילדים עד גיל 16 חייבים לצאת לרחוב. נבהלתי מאוד, כבר הבנתי שהורגים ולא ידעתי לאן לרוץ. הייתי עם שלושה ילדים קטנים, התרוצצתי לכל עבר ולא מצאתי מקום להסתתר. בבית שבו גרנו היה מרתף שבו שכנה האשה המשוגעת ואני לא חשבתי כלל לקחת לשם את הילדים. נכנסתי לאחד הבתים והם אמרו שהם החביאו את כל הילדים בעליית הגג, החבאתי שם את אחי הקטן ואת בנה של הדודה. היו שם בין 20 ל-30 ילדים. ואני ברחתי עם אחותי הקטנה אבל אף אחד לא היה מוכן לקבל אותנו. בין היתר נכנסתי לביתו של סנדלר יהודי שעבד עבור הגרמנים, התחננתי להשאר אך הוא אמר: "לכי מפה, אני לא יודע איך אציל את הילדים שלי אז אני בטח לא יכול לעזור לך", והוא גירש אותי. יצאתי עם אחותי לשער, הנאצים לקחו אותה ממני וזרקו אותה לרכב. רצתי אחריה, רציתי להיות איתה, אך קיבלתי מכה מכת של רובה ונפלתי. אני חושבת שסילקו אותי כי הייתי גבוהה מאוד וחשבו שאני מעל גיל 16 . לא יודעת כמה זמן שכבתי שם, אבל נשים שהגיעו אספו אותי ושמו אותי בשורה של מבוגרים וכך כולנו עמדנו. בגטו היו צעקות נוראיות. את הילדים שהוסתרו בעליית הגג הוציאו מהגטו ברכב האחרון, אחד הילדים התחיל לבכות וכולם התגלו. גם את החמות הזקנה לקחו, שמו עליה מעיל של אחד הדודים ולקחו. זה היה נורא.
אמא ודודה חזרו והילדים כולם אינם, רק אני. עד היום אני לא סולחת לעצמי שלא הצלחתי להחביא אותם ולקחו אותם ממני וזה נשאר איתי כל החיים. אבל מצד שני הייתי רק ילדה בעצמי בסך הכל...


האקציה נערכה על ידי האוקראינים, הם היו דוברי רוסית, אני זוכרת אותם הם היו גבוהים, בריאים, עם מעילי "שינל" טובים, הם התעללו, זרקו והכו. את המכה בראש שקיבלתי מהכת של הרובה העניק לי אוקראיני, עד היום יש לי סימן בראש. איך הרימו אותי אני לא זוכרת, אני רק זוכרת איך לקחו ממני את אחותי ושקיבלתי מכה בראש ושנפלתי. אחר כך סיפרו לי שמישהו הרים אותי והעמיד אותי כדי שלא ייקחו גם אותי. אני רציתי ללכת עם הילדים אבל נשארתי. אחר כך הגיעה אמא.
כל הלילה היו צעקות נוראיות בגטו. אמרו שאם היה אלוהים בשמים, השמיים היו צריכים להתפוצץ מהצעקות. הילדים היו כל כך טובים, הם היו אומרים אמא אני רוצה לאכול אבל תקני לי אוכל כשאבא יחזור. הילדים היו מנסרים עצים להסקה ומסדרים אותם, הם אספו זרדים והלכו לערוגות זרות לאסוף תפוחי אדמה שקפאו בחורף ונשארו באדמה. את כל זה חיממנו ואכלנו.
אני זוכרת את 'סדר' פסח הראשון שעשינו בגטו, היה מאוד קשה, הדודה רחצה 'פליטקה' (Plitka , מעין תנור חימום עשוי מתכת). ועל זה טיגנו לביבות מתפוחי אדמה. תארו לכם שתפוח האדמה היה כל החורף באדמה וחג הפסח היה באביב, אז ברור
שהתפוחים היו שחורים לגמרי. אחר כך הכנו מצות: אספנו פירורי קמח מבית נטוש ועל אותו תנור הכנו מצה. אני ישבתי עם מערוך והרבצתי לבצק ואחר כך עשיתי חורים במצה עם גלגל של מכונת תפירה. לאחר מכן מישהו שם את זה על האש. התאספנו כמה משפחות ואנחנו לא אכלנו לחם כל הפסח. אחרי כן נעשה קצת יותר קל, התחלנו לעבוד ולהחליף חפצים או רכוש במזון. אך השנה הראשונה היתה נוראית, כל הזמן הוציאו אנשים מהגטו, כולם פחדו לצאת לרחוב. אנחנו היינו עונדים 'כוכבים' (טלאי צהוב). בתוך הגטו זה לא היה חובה, אבל אסור היה לצאת מהגטו ללא הכוכב.

היה לנו שכן עם כלב גדול, הוא היה חירש ותמיד הלך עם הכלב. הכלב על המדרכה והוא על הדרך. ומכיוון שליהודים היה אסור ללכת על המדרכה, הוא היה אומר: "עכשיו אנשים הולכים בכביש וכלבים על המדרכות".

אחרי האקציה של הילדים נשארתי אם אמא, דודה פאניה ודודה של אמא, חיה. דודה גרוניה לקחה אותנו לבסוף למחנה העבודה ב"לינקאיצ'יי". האקציה של הילדים היתה ב-5 לנובמבר 1943 , אנחנו עזבנו כחודשיים לאחר מכן. הדודה עבדה שם במטבח והיה לנו קצת יותר קל מבחינת האוכל. אמא עבדה בגן ירק והדודה חיה עבדה ביער. היה לנו יותר קל כי ליטאית אחת שבעבר עבדה אצלנו היתה מביאה לנו אוכל, זורקת דרך גדר התיל ובלילה היינו אוספים את זה. היא היתה מוצאת חפצים שהיו שלנו אצל זרים, מחליפה אותם במזון ומביאה לנו. אני זוכרת שהייתי אומרת שכאשר אשתחרר אני אוכל בצל מטוגן כמה שרק ארצה.


לינקאיצ'איי היתה במרחק 5 ק"מ מרדווילישקיס, היה שם מפעל נשק וכל האזור היה סגור ע"י גדר תיל. בפנים היו כמה מבנים רעועים ובתוך האזור המגודר היה מחנה העבודה שלנו שסביבו הקימו גדר נוספת. היו שם כ 180- איש, כולם צעירים, רובם יהודים מפולין שברחו מהגרמנים ב-1939. גרנו ב'באראק' (Barak, צריף עץ מאורך שלכל אורכו דרגשים), שהיה מלא פשפשים, הייתי יושבת כל הלילה על השולחן כדי שלא יעקצו אותי. היינו מוציאים את הדרגשים החוצה, מרטיבים אותם עם קצת נפט, מציתים אותם לכמה שניות, מכבים ומחזירים לצריף כדי להרוג את הפשפשים. בבקרים, לפני השעה 8 היו צריכים למלא אמבט עבור הגרמנים במי באר, אני וחברתי שהיתה צעירה ממני סחבנו את המים בדליים, אני לא הייתי גבוהה מספיק כדי להגיע לידית על מנת לסובב את המנוף של הבאר ולהוציא את הדלי, אז הייתי שמה אבן ליד הבאר כדי לעמוד עליה. היה צריך להביא 15-16 דליים בקור נוראי ולהדליק אש כדי לחמם את האמבטיה. הייתי הולכת ליער להביא קרשים באורך של כמטר ומשתמשת בפטיש ואזמל כדי לחלק אותם לשניים-שלושה חלקים ומכינה מהם קרשים קטנים יותר בעזרת גרזן, הייתי
מייבשת אותם ואיתם היו מחממים את האמבטיה, כדי שבשעה 8 האמבטיה תהיה חמה, וכך כל בוקר. היו שם מספר קצינים גרמניים מפולין שלפעמים היו נותנים לנו חתיכת לחם או ביצה. זו היתה עבודתי הראשונה, העבודה השנייה היתה במבנה הרוס שבתוכו היו חוטים או תיל בתוך חימר שרוף. היה צריך לשבור את החימר עם פטיש וללקט את החוטים. בנוסף גם בנו
את הגג במבנה אז הייתי צריכה להעלות זפת במדרגות כדי שהחברים שלנו יוכלו לשפוך את הזפת על הגג. עשינו כאלה עבודות עד 1944.

מחנה העבודה שלנו נחשב מחנה טוב, הוא לא נחשב תובעני במיוחד, יחסית. אחד המנהלים שאמא עבדה אצלו היה נוראי. אם לאחת הנשים היתה נופלת חתיכת נייר הוא הכריח אותה לאסוף את זה בעזרת הפה, ואם היתה יורקת את הנייר הוא היה מכריח
אותה ללקק את זה. הוא היה מתהלך עם שוט ומרביץ. 70% מאיתנו עבדו אצלו בגן הירק ובמטבח. המטבח היה של גרמנים, היה להם מטע והיהודים היו מעבדים אותו. המחנה היה שמור על ידי הגרמנים. סביב המחנה היו שתי שורות של גדר תיל. ביום
היה מותר לנו לצאת מהגדר שלנו (ולהישאר בתחום הגדר השנייה). היו מקומות שהיו סביבם אפילו שלוש גדרות, למשל ליד מפעל הנשק. בתוך מחנה העבודה היתה חובה ללכת עם הטלאי הצהוב. היינו מתאספים ועורכים הופעות, כולם היו צעירים שדקלמו שירה ועשו קונצרטים. בית השימוש היה משותף כמו לחזירים, הוא היה ממוקם ליד גדר התיל אז היו מלווים אותנו לשם כדי שלא נברח דרך הגדר.

היה אחראי לאטבי אחד שלא היה 'לאגר פיורר', הוא התאהב בבחורה יהודיה ועזר לה רבות. הוא גם היה מביא כל יום ביצה לבת הדודה שנולדה בגטו (פרנסיס, הבת של גרוניה). כאשר היתה האקציה של הילדים בשאולאיי הוא עזר להבריח את התינוקת מהגטו ולשלוח אותה למשפחה ליטאית, שעבדה אצלנו לפני המלחמה. אותה משפחה ליטאית התגוררה
במרכז העיר והם חששו שילשינו עליהם ולכן הם מסרו את התינוקת לבעלת הבית הקודמת שלהם, אך בגלל שהתינוקת בכתה הרבה גם שם לא יכלו להחזיק אותה. בסופו של דבר הם מסרו אותה לאישה ליטאית שהיתה מתרועעת עם גרמנים ורוסים, אשר לקחה את הילדה תמורת תשלום. כסף לא היה לנו אבל העוזרת שלנו מצאה שמיכות פוך וטבעת זהב שהיו
שייכים לנו ומסרה אותם לאישה הליטאית ההיא, אך למרות זאת היא התייחסה לתינוקת רע מאוד, התינוקת היתה תמיד מלוכלכת ורעבה ואספה פירורים מהרצפה. העוזרת שלא יכלה לראות את זה, פנתה לרוסים דתיים אורתודוכסיים ואמרה להם שבבית אחד יש תינוקת רוסיה שנשארה לאחר שאביה, קצין רוסי נהרג ואמה מתה, והילדה
נמצאת אצל הליטאים. העוזרת אמרה לאותם רוסים שהיא לא מבינה איך הם יכולים לסבול שתינוק "עם דם שלהם" מתגלגל אצל זרים והם מתעללים בו. הרוסים לקחו את התינוקת והיא חיה שם עד שחרור ליטא על ידי הרוסים.

הבריחה מהגטו
במחנה בלינקאיצ'יי התחלקנו לקבוצות ונאמר לנו שאם תהיה אפשרות נברח לפי הקבוצות. יום ראשון אחד, לא הלכתי לעבודה והייתי אצל הדודה גרוניה במטבח ופתאום מישהו הגיע ואמר שמישהו נחתך או נחבל ביער וצריך רופא דחוף, אך גם הרופא וגם ה'לאגר-פיורר' על נשותיהם נעלמו. גרוניה אמרה שכנראה קרה משהו אם הרופא לא הלך לטפל בבחור הפצוע ביער ושצריך לברוח.

החלה אנדרלמוסיה, אמרתי לגרוניה "בואי נברח", קבעתי עם אמא מראש שאם משהו קורה נברח אל האישה הליטאית שעבדה אצלנו, אבל לא יכולתי לברוח. גרוניה נתנה לי את השעון שאבא קנה לי כשסחבתי את האפיקומן פעם, עוד לפני המלחמה, דודה אחת נתנה לי שמלה ואת המגפיים של בעלה, לבשתי את כל הבגדים שהיו לי למרות שהיה
חם והלכתי לחפש את אמא, אבל לא נתנו לי לצאת מהמחנה אז לקחתי קומקום ואמרתי ששלחו אותי להביא מים וכך הצלחתי לצאת מהמחנה. ברחתי אל המטבח וגן הירק בהם אמא עבדה אך גם שם היתה אנדרלמוסיה ואמרו שכל היהודים ברחו. החלטתי שאמא ודאי לא תברח בלעדי והחלטתי לחזור חזרה אל המחנה, אך בדרך כבר נעו מכוניות ונבהלתי,
כל הזמן חשבתי לעצמי, שאם הולכים לירות בי- שיירו בגב, שלא אראה. ליד המחנה חפרו תעלות, לא ידעתי לשם מה, אך כולנו היינו בטוחים שזה היה עבורנו (כלומר, כדי לקבור אותנו שם). הסתתרתי בתעלה והמכוניות עברו ואף אחד לא ראה אותי. הסתתרתי בתעלה חצי שעה, חשבתי ששמעתי יריות וצעקות ופחדתי ללכת למחנה, המשכתי
ללכת והתקרבתי לגדר החיצונית, היתה שם בריכה והגרמנים רחצו בה, החלטתי שכיוון שהם לא לבושים והנשק לא לידם אצליח לקפוץ מעל הגדר החיצונית שהיתה בגובה 3 מטרים. ליד הגדר היה ספסל בטון, רציתי לקפוץ מעל הגדר אבל הספסל לא היה מספיק גבוה. מצאתי אבנים, הנחתי על הספסל, קפצתי ונתליתי על הגדר, היד שלי והשמלה נתפסו, דיממתי. בסוף
נפלתי לבור בצד השני של הגדר ורצתי. לאן? לא ידעתי. המחנה היה לא רחוק מכפר ליטאי בשם "קארצ'מה" (Karchema). אנשי הכפר שבו מהכנסייה ואני התעריתי בינהם. שמעתי יריות, הפעם באמת ירו, התגנבתי בין הסוסים
והעגלות אל היער ומשם לשדה תפוחי אדמה והגעתי לביתה של מכרה ליטאית שלנו. לפני הרבה זמן אמא הראתה לי את הבית שלה ואמרה שבבית הזה גרה הגברת "ראמאנאוסקיינה" (Ramanauskiene) ואם פעם יקרה משהו, שאדע שהיא קרובה אלינו. חשבתי לרוץ אל ראמאנאוסקיינה אבל היו יריות ולא הייתי בטוחה איזה מהבתים הוא ביתה. מצאתי בית שימוש חיצוני והסתתרתי שם 5 שעות. ניסו לפתוח את הדלת אבל לא נתתי (הם כנראה חשבו שהדלת תקועה). שמעתי איך הפכו את כל  בית, כי ראו אותי רצה לכוון הבית ולא הבינו לאן נעלמתי. הורדתי את השמלה העליונה שהיה עליה טלאי צהוב ונשארתי עם חולצה וחצאית, את השמלה והמגפיים השארתי בשירותים.

ברחתי מהגטו בסביבות 11:00 בבוקר, בסביבות 17:00 אחר הצהריים הבנתי שהמהומה שככה ואז הלכתי לחפש את ביתה של ראמאנאוסקיינה. נכנסתי לבית אחד ומיד גירשו אותי. הבית הבא שניסיתי כבר היה ביתה. ראמאנאוסקיינה עצמה לא היתה, היו שם בחורה צעירה ואישה זקנה, חמותה של ראמאנאוסקיינה, בנה נהרג כשהיה עם הפרטיזנים, הוא היה קומוניסט ובגלל זה הרגו אותו. הזקנה התחילה לצרוח: "לא מספיק שאת הבן שלי הרגו, את רוצה להביא עלינו צרות נוספות", התחלתי לבכות ואמרתי "יש לנו שני בתים ברדווילישקיס ואני אתן לך אותם והנה השעון שלי אתן לך גם אותו". אני בכיתי מאוד והיא לא הסכימה בשום פנים. הבחורה הצעירה שישבה שם היתה יפה מאוד, היא אמרה לי: "בואי אני אוציא אותך מפה" והיא הלכה איתי. אמרתי לה שאני ארשום את הבית עליה ואתן לה הכל רק שתוציא אותי משם. כל הכפר כבר היה מלא גרמנים שחיפשו אותנו. 20 איש ברחו מהמחנה, 12 נתפסו ועוד כמה נהרגו על הגדר. הבחורה הזו הוציאה אותי משם, הלכנו סביב המחנה שהיה מלא גרמנים אבל הצלחנו לעבור. באחד המקומות היא אמרה לי להסתתר עד הערב בתעלת ניקוז לצד הכביש. היא השכיבה אותי בתעלה שהיתה מלאה מים, כיסתה בדשא, קרשים וזרדים ואמרה "אל תצאי מפה". ככה ישבתי עד שהיא הגיעה מאוחר בערב והביאה לי לחם וחלב ואני נתתי לה את השעון. היא אמרה שתשוב יותר מאוחר אבל לא חזרה ואני שכבתי שם ולא ידעתי אם עדיין יום או כבר לילה. עברו מעלי ואני שכבתי שם, לא יודעת כמה זמן. בבוקר העוזרת הליטאית שלנו הגיעה למחנה להביא לנו קצת אוכל ואמרו לה שברחתי, היא הלכה אל ראמאנאוסקיינה לחפש אותי והאישה הצעירה אמרה שהיא לא היתה בבית והזקנה לא הסכימה להשאיר אותי אצלה אז הועברתי למקום אחר אבל עכשיו אי אפשר להגיע לשם כי המקום מלא גרמנים. העוזרת שלנו אמרה שבעיני אלוהים היא אחראית עליי ולכן היא חייבת למצוא אותי, ובסופו של דבר כשהיא מצאה אותי הייתי מכוסה כולי בעלוקות עד כדי כך שהיו צריכים לגלח את שערות ראשי כדי לסלק אותן וכל גופי היה מלא סימנים מהן. העוזרת שלנו הביאה אותי לאחיה בכפר ושם שהיתי כמה ימים. הם שיכנו אותי בחדר בקומה העליונה עם בחורה שסבלה מאפילפסיה. בגלל שפחדתי ממנה ואמרתי שאני מעדיפה למות מאשר לישון איתה, הם הרשו לי לרדת בשעות הלילה לקומה התחתונה. לילה אחד כשהלכתי לשירותים (שהיו בחצר) הכלב שלהם התחיל לנבוח עלי, הגיע 'בנדיט' ששאל היכן נמצא הזר שגרם לכלב לנבוח ואז הייתי צריכה לעזוב אך לא היה לאן. הם החביאו אותי ביער לא רחוק משם. היה להם גם ילד רוסי רועה צאן ופחדתי גם ממנו שלא יראה אותי. כל היום הייתי שוכבת ללא תנועה ובערב העוזרת שלנו היתה יוצאת ליער בטענה שהיא הולכת לחלוב את הפרה ונשארת לישון איתי. כך שכבתי מספר ימים (לא זוכרת כמה) ובסוף העוזרת לקחה אותי לאחיין שלה, פרטיזן.

הפרטיזנים עברו ממקום למקום והאחיין נשלח למשימה ואותי החזירו חזרה לאותו כפר. באותו זמן חיה, הדודה של אמא, ברחה גם היא מהמחנה. היא הסתתרה בבית באותו כפר ובדרך נס הגיעה אלינו. להחזיק את שתינו הם לא יכלו, אז פנינו אל האישה
הליטאית שדאגה להעברת בת הדודה (פרנסיס), ותמורת תשלום היא הסכימה לקחת אותנו למישהו ברדווילישקיס. באותו זמן החזית היתה בפוניבז' המרוחקת מרדווילישקיס בכ-70 ק"מ. כל זה קרה מהר מאד. לקחו אותנו לאנשים שלא הכרנו, לעליית הגג שלהם. משם שמענו איך הפציצו את הגטו בשאולאיי (המרוחקת כ-10 ק"מ מרדווילישקיס) וראינו איך זרקו את הפצצות. ואז שמענו איך האנשים שהסתירו אותנו רבים ומישהי צעקה שהיא תלשין שלמעלה מחביאים יהודים. הדודה חיה אמרה שאנחנו חייבים לברוח מפה. בעליית הגג היה מעט מזון, לקחנו לחם וביצים, לא נגענו בבשר החזיר, לבשנו שמלות ישנות
שמצאנו שם, חבשנו מטפחות לראשינו והלכנו. לאן הלכנו לא ידענו. הדודה חיה היתה מהעיירה 'פאשבינטינה' (Pashventine)
והיא אמרה שכדאי ללכת לשם. הלכנו יום שלם. באחד המקומות נכנסנו לבית של ליטאים לשתות, הדודה דיברה ליטאית מצוין ואני לא יכולתי לפתוח את הפה כי בשלוש השנים שהייתי במחנה-העבודה שכחתי לגמרי ליטאית. הליטאים אמרו שהם עכשיו מפחדים מיהודים, כי הם שמעו שעכשיו היהודים מסתובבים עם סכינים כנקמה. הליטאי אמר שהבן שלו היה 'פוליצאיי' (שוטר ששיתף פעולה עם הגרמנים) בקובנה (Kovna, קאונס Kaunas) ושהוא מפחד שהיהודים יכולים להתעלל בו. הדודה חיה אמרה שאבא שלי גם היה 'פוליצאיי' ובגלל זה אנחנו במנוסה, כי גם אנחנו מפחדים, ועליי היא אמרה שאני יודעת רק פולנית ושום שפה אחרת. הם השקו אותנו אך הדודה פחדה להשאר בבית הזה. וכך המשכנו בדרך, עברנו באותו יום 30 או 40 ק"מ ועוד שניים-שלושה בתים דומים.

כבר ירד הערב ואנחנו התייבשנו, נרטבנו, התייבשנו שוב ונרטבנו שוב ולא היה לאן ללכת. אז ראינו ליד הדרך בית קטן ישן ורעוע. הדודה אמרה או שניגמר ביער או שניכנס לבית הזה. נכנסנו. גרו שם אנשים מבוגרים, הזקנה היתה מעל גיל 80 והיו גם בן ובת בסביבות גיל 60 או יותר. הבית היה מוזנח, במקום רצפה היתה אדמה (זה נקרא 'בית בלי רצפה') והדודה ספרה את אותו הסיפור כמו קודם: שאבא שלי היה 'פוליצאיי' ואנחנו במנוסה מהרוסים, מפחדים שיתפסו אותנו ושיש לנו משפחה ב'לינקובו' ( Linkovo ) ואנחנו מבקשים רק להעביר אצלם את הלילה. כשהם שמעו שאנו רק רוצים להשאר לילה אחד, נתנו לנו להכנס וגם לאכול. דודה חיה רחצה עבורם סיר, אז הם צעקו עליה "למה את שוטפת את הסירים? הוצאת את כל
השומן! אנחנו רק שוטפים קצת במים קרים וממשיכים לבשל". דודה חיה עזרה להם בגן הירק, אז הם אמרו "טוב, תישארו כבר". ואני סרגתי. יום אחד נתנו לי גם לחלוב את הפרה אבל לא הייתי מנוסה והפרה בעטה והפכה את דלי החלב וכיוון שבעלי הבית היו מאוד קמצנים ופחדתי שיגרשו אותנו, חלבתי פרה של מישהו אחר והבאתי להם חלב לבית. כשהגיע מועד קציר
התבואה, הלכנו לעזור להם בקציר והדודה טיפלה בגן הירק. היינו שם שלושה ימים, ישנו על קש שכוסה בסדין, זה היה נורא, על כל הסדין קפצו פרעושים. באחת ההזדמנויות ראיתי מישהו רוכב על אופנוע- ונבהלתי, הדודה שלי היתה
מתעוררת ומדברת איתי ביידיש ואני הייתי צריכה לדחוף אותה קלות שלא תדבר, פעמיים-שלוש ביום הייתי צריכה להתפלל כנוצרייה ולהצטלב והייתי שוכחת מאיזה כוון מצטלבים וכשהמקומיים שאלו למה אני עושה את זה הפוך, הדודה הסבירה שכך עושים את זה בפולין.

למזלנו הם היו אנשים פשוטים מאוד וחסרי השכלה וקיבלו את ההסבר שלה. יום אחד ראיתי קצין נוסע על אופנוע בדרך שהיתה מרוחקת מעט מהבית ושאלתי את הדודה מה זה? היא אמרה הוא נוסע לעצור אותנו! אותי- ילדה בת 14 ואישה זקנה- פשוט היינו מבולבלות מרוב פחד, לא יכולנו לדעת אם זה קצין גרמני, ראינו שמישהו נע בדרך והדודה אמרה: בבוקר נלך מפה. יצאנו מהבית וראינו ששוב מפציצים, למחרת ראינו צבא צועד בדרך. הדודה אמרה שכל הצבא הזה בא לקחת אותנו. מתברר שאלה היו כבר הרוסים, אבל עדיין חששנו להגיד שאנחנו יהודים, כי אחרי הסיפור שהיהודים מסתובבים עם סכינים
ומנסים לנקום, חשבנו שגם הרוסים יכולים להרוג אותנו. שהינו בבית הליטאי הזה עוד כמה ימים ושוב החלה ההפצצה, לא יודעת אם היו אלה הרוסים או הגרמנים. ברחנו תוך כדי ההפצצות ליער יחד עם בעלי הבית. אני הייתי צריכה לסחוב את שמיכת הפוך ושתי הכריות של בעלת הבית, במהלך הריצה ליער הפלתי את המשא ונפלתי עליו, וכעבור כמה צעדים בעלת הבית תפסה אותי וצעקה עליי "השמיכות שלי! השמיכות שלי" והכריחה אותי לרוץ חזרה תוך כדי ההפצצה, לאסוף את
הכל ולהביא לה. פצצה אחת נפלה לידי, כמטר וחצי ממני, וחדרה לקרקע מבלי להתפוצץ. (מאוחר יותר הרוסים סילקו אותה). לאחר שלושה ימים התאספו שם אנשים (ליטאים), ודיברו על ללכת ליער לנקום ברוסים וביהודים- אם נותרו. נבהלו וברחנו, השכם בבוקר יצאנו הביתה לרדווילישקיס. בדרך נתקלנו בגוויה של סוס ודודה חיה אמרה שזה סימן לא טוב, שלא נמצא שם אף אחד. ואני בכל זאת קיוויתי שאמא תחזור ואבא יבוא. הגענו לרדווילישקיס. לא היה שם אף אחד, מצאנו עוד כמה יהודים שברחו יחד איתנו (ממחנה העבודה), איתם היתה גם החברה שלי, נחמה קסל Kesel (כיום היא חיה בחיפה) עם אמא שלה. שהינו בבית שנעזב על ידי הגרמנים, הדיוויזיה הליטאית של הצבא הסובייטי בדיוק עברה בסביבה ונודע להם שאנחנו נמצאים בבית הזה והם הביאו לנו מצרכים. היינו שם כמה ימים. בזמן שהיינו בבית הנטוש גיליתי שחברי לוסיק (אריה בקין) ברח מהמחנה ביום שאנחנו ברחנו. החזית נעצרה ליד שאולאיי ואנחנו שוב ברחנו ברגל לכוון 'פאניבז'יס' (Panevezis) לאחר מכן הסיעו אותנו ברכב צבאי עד ל'שוונצ'יונליס' (Svenchionelis) וברכבת (ישנּוּ בפרוזדור של הקרון) עד שהגענו ל'ווילנוס' (Vilnius, וילנה) "ערומים ויחפים".

השנה היתה 1944. נתנו לנו מקום בבית אבות, היו שם עוד משפחות מהמקומות מהם אנחנו באנו. הינו הולכים לבקש לחם מהחיילים, אני אישית הייתי מחכה שאחד הזקנים בבית האבות היה משאיר קצת לחם או דייסה. הייתי תופרת מה'שינל' (מעיל של חיילים) כובעים והייתי מוכרת ומרוויחה כסף. וכך סבלנו 3-4 חודשים עד בוא הקור. אחר כך חזרנו לרדווילישקיס.

אחרי המלחמה
הלכתי לעוזרת הליטאית שעבדה אצלנו לפני המלחמה. היא גרה עם שתי אחיותיה בחדר קטן והיא קיבלה אותי. הלכתי ואיתרתי את המכונה של סבא לעיבוד צמר וציוד נוסף לצביעת בדים אצל אחד הליטאים. תמורת הציוד נתן לי הליטאי כל יום כיכר לחם ושקית תפוחי אדמה. הוא גר 3-4 ק"מ מאיתנו והייתי הולכת אליו כל יום הלוך וחזור לקחת את הלחם ואת תפוחי האדמה. הצלחתי להשיב את הבתים שלנו שהולאמו בזמן המלחמה על ידי הליטאים, לא יודעת איך קרה שהם החזירו לי את שני הבתים שלנו ואת הדירה של הדוד, שבזמן המלחמה התגורר בה שוטר. השוטר ברח והדירה הושבה לידינו. שוטר נוסף עדיין התגורר בדירה והיה צריך לחכות שהוא יתפנה משם. התברר לנו שבזמן המלחמה אותו שוטר היה ב- NGB (המשטרה הסובייטית). באותם ימים הסתובבו אנשים עם שקים והיו גונבים מכל הבא ליד, פתאום ראיתי שאדם כזה גונב את תפוחי האדמה שלי, רצתי לסגור את הדלת ופתאום הבנתי שזה הדוד שלי חצק'ל, שברח בתחילת המלחמה לרוסיה, הוא חזר עם אשתו (פס'ל, אחות של אבא שלי) ושני ילדיהם. הם נסעו בקרונות פחם והיו שחורים, הזקן של דוד חצק'ל היה מכוסה פחם ולקח לו זמן לשכנע
אותי שהוא אכן הוא. כל רכושם היה סכין וחתיכת לחם. נתתי להם להכנס, היינו שם עוד כמה ימים ואז עברנו לבית שלנו.
הלכתי ללימודי ערב בבית ספר ליטאי, אחרי כן עזבתי והלכתי לבית ספר ברוסית בשאולאיי, שם סיימתי את התיכון. הייתי כבר בת 17 או 18 , הייתי בחורה יפה, היה לי מחזר ורצינו ללכת לערב ריקודים. התקשטתי לקראת הערב, סידרתי את השיער וחיכיתי למחזר שלי שיבוא. פתאום אני שומעת קול קורא "ריבה'לה". אמרו לי שאמא מתה אבל זה היה הקול של אמא. ושוב אני שומעת "ריבקֶה", "ריבה'לה". גרנו בקומה השנייה יחד עם דוד חצק'ל ודודה פס'ל שחזרו מרוסיה. התחלתי לצעוק "אמא!", נכנסתי להיסטריה ובמקום לרדת לפתוח את הדלת רצתי מחדר לחדר וצעקתי "אמא!". דוד חצק'ל הדליק נר וירד לחפש אותה.

ליובה אמולסקי, לאחר המלחמה

אמא שלי היתה במחנה ריכוז (בגרמניה) וחזרה משם קטועת שתי רגליים. היא הגיעה על ברכיה, עם 2 כריות במקום רגליים, ועם מקל. בשלהי המלחמה, לאחר שרגליה נכרתו, היא ישבה על מרפסת בפולין בזמן שהחלה הפצצה. כשהתחילו להפציץ היתה בהלה גדולה, היא שכחה לרגע שרגליה נכרתו ונפלה מהמרפסת, היא נחתכה מהזכוכית ושברה את שיניה. היא היתה כולה מצולקת ושערה היה גזור קצר. אמא שלי היתה אישה יפה, ואת האישה הזו לא הכרתי. במקום הצמות הארוכות שזכרתי היו לה שערות קצרות ועומדות, לפני המלחמה היא היתה גבוהה ממני, אמא היתמרה לגובה של 172-173 ס"מ, ופתאום היא היתה קטנה כזו בלי רגליים. התחלתי לצעוק ולא יכולתי להפסיק. גם כל האחרים לא הכירו אותה, דודה חיה, שגרה איתנו באותו בית לפני המלחמה אמרה: "זו אינה ליוּבּה, זו מתחזה, כנראה שליוּבּה היתה איתה בבית חולים כלשהו והיא אספה עלינו מידע ועכשיו מתחזה לה". ואמא ענתה לה "את לא מכירה אותי? הנה, התמונה הזו שבסלון היתה שלי, אצלך היתה ספה, לי גם היתה ספה כזו, ואת השולחן הקטן הזה סבא נתן לי מתנה", והדודה מתעקשת "זו לא ליוּבּה". איתי בכלל אי אפשר היה לדבר, רק צעקות. ואמא אמרה "כשאני שכבתי במחנה הריכוז ולא רציתי להשאר בחיים ללא הרגליים שלי, אישה אחת ששכבה לידי נפטרה, הבת של האישה הגיעה ואמרה" הלוואי שהיתה נשארת בחיים, אפילו במצבך", אז החלטתי לחיות למרות שמצבי היה מאוד קשה.

ליובה וריבה אמולסקי

אמא עבדה על הברכיים באטליז שפתח הדוד חצק'ל. היא היתה הולכת על הברכיים, מתיישבת ועובדת יום שלם בקופה בחנות, והיתה ללא חימום, והיה נורא קר. לאחר שהדוד התחיל להרוויח היה קל יותר.

ריבה וזכרי

ב-1948 פגשתי את בעלי לעתיד, זכרי. הוא היה מאוקראינה, קצין בצבא הסובייטי, כל משפחתו חוץ מאביו נספתה בשואה. היחידה שלו עברה ליד העיירה שלנו, הוא רצה לגור ליד משפחה יהודית וכך הכרנו, הוא התחיל לבקר אצלנו. כעבור זמן מה נודע לנו שבזמן המלחמה הרגו את הגברים שלנו באזור שהיה ליד ה'פאליגון' (מטווח) ששימש כעת את היחידה של זכרי,
הוא השיג אישור לחפור שם, חפרנו ולא מצאנו דבר, היו שם כמה שכבות של סיד חי ונותרו רק כפתורים ממתכת וכפיות, חוץ מזה לא נשאר שם כלום. באחר הימים הדודה שלי הזמינה את כל היהודים (כמה ששרדו) לארוחת צהריים חגיגית, זכרי התאכזב מהארוחה החגיגית כי קיווה לאכול כמו שהיה נהוג אצלו בבית: תפוחי אדמה לא מקולפים, עם דג הרינג. אחרי כן זכרי התחיל לבקר אותי והיינו הולכים יחד לריקודים. זכרי היה נווט בחיל האויר, באחת הפעמים שהלכנו לריקודים היו שם ימאים והם התחילו לריב ביניהם. אני עזבתי אותו שם והלכתי הביתה מפני שכעסתי עליו שגרם לתיגרה. זכרי, שלאחר שעזבתי חשב שאנחנו כבר לא נהיה ביחד, התנדב לעבור עם היחידה לגרמניה כי חשב שאין לו סיבה להישאר. לפני שהוא נסע השלמנו, אבל אז לא נתנו לי לצאת לגרמניה כי אמא שלי התכתבה עם אפריקה (עם אחיותיה שחיו בדרום אפריקה).

תעודת הנישואין של ריבה וזכרי גולדנברג

מימין: ריבה, זכרי (לא ידוע השמאלי)

זכרי נסע וחזר אחרי חודש ואז התחתנו. הוא היה בן 21 ואני הייתי בת 19. אני הייתי מאוד רזה, לבשתי שתי שמלות אחת על השנייה כדי שלא יראו שאני כל כך רזה. אמא אמרה שאפשר לאגור מים בשקע שיש לי בתחתית הצוואר...

אחרי המלחמה לא היתה לי תעודת לידה, ומכיוון שנראיתי צעירה לגילי וועדת רופאים החליטה שנולדתי בשנת 1931. כשרציתי להתחתן עם זכרי לא נתנו לי כי חשבו שאני רק בת 17 ואמא נסעה לרדווילישקיס כדי לאתר את תעודת הלידה שלי, בסופו של דבר היא מצאה אותה שם בארכיון. זכרי נאלץ לנסוע חזרה ליחידה שלו בגרמניה ואני נשארתי ברדווילישקיס. בפעם השלישית שהוא חזר קלרה היתה כבר בת חצי שנה. קלרה היתה היהודייה האחרונה שנולדה ברדווילישקיס (מיעוט היהודים ששרדו את השואה עזבו את העיירה). קלרה היתה כל כך יפה, העור שלה היה כל כך יפה, היה לה גוון עור בריא כזה, לא חיוור, ותלתלים יפהפיים. הייתי מניחה כרית על העגלה והיא היתה יושבת עליה בחוץ. בימים ההם היו צריכים לכבס את חיתולים, היינו מרתיחים את החיתולים בסיר עם שתי חתיכות סבון, ואמא שלי היתה אומרת שלפחות פעם בשבוע צריך להוציא אותם החוצה על מנת שיקפאו בחוץ. וכמובן שהיה חשוב מאוד לגהץ את החיתולים, אבל אם הייתי מגהצת את החיתול רק מצד אחד ולא הופכת אותו ומגהצת גם את צידו השני, אמא היתה אומרת ש"עשיתי חלטורה".

ריבה וקלרה

זכרי שירת שנתיים בגרמניה (המזרחית), אחרי שנתיים עברנו יחד ל'סימפרופול' (Simferopol) ומשם ל'ציטה' (Chita)שבסיביר. צ'יטה ממוקמת ליד אגם והיו שם יתושים שם מאוד גדולים ('משקרה') "שעוקצים חזק" ונאלצנו ללכת עם כילה. היינו הולכים ליער כדי לחפש צנוברים. גרנו שם שנתיים ושם נולד בני שמואל (סאשה). אחרי כן עברנו להתגורר ב'באדה' (Bada) שנמצאת כ 40-50 ק"מ מצ'יטה. היתה לנו שם דירה עם משפחה נוספת שהיתה להם ילדה. חיינו שם בטמפרטורה של מינוס חמישים מעלות. קלרה היתה הולכת עם אבא שלה להביא מים מהבאר, אבל עד שהם היו מגיעים חזרה הביתה כבר לא היו מים בדלי, חלק מהמים התאדה והשאר הפך לקרח. ב-1952 זכרי שוחרר מהצבא, אולי בגלל שלמשפחתו היו קרובים בחו"ל (בזמנים של סטאלין חשדו מאוד בכל קשר עם חו"ל), או אולי מפני שאחרי שסטאלין נפטר (אני זוכרת שבכיתי כמו כולם מול הטלוויזיה כשהוא נפטר) שיחררו את כל היהודים מהצבא, כנראה מפני שהיהודים הואשמו במותו. אחרי זה חזרנו לרדווילישקיס וזכרי השלים לימודי הנדסת חשמל ואלקטרוניקה, ונסע ל'וילנה' (Vilnius) לעבוד באיזשהו מפעל ממשלתי סודי.
בוילנה לא היה לזכרי איפה לגור, הוא הלך לבית הכנסת ושם פגש את משפחת אברמוביץ, הם שיכנו אותו והאכילו אותו, הוא חי אצלם שנה או יותר עד שקיבל דירה דרך הצבא ומעט כסף (כאשר חישבו את גובה הפיצויים מהצבא, לא התייחסו לשנות המלחמה וכך קיבלנו פיצויים מופחתים) ואז אני והילדים הצטרפנו אליו וכולנו גרנו שם יחד.

ריבה וקלרה

גרנו בדירה ההיא שלוש משפחות, היה לנו מטבח אחד, חדר שירותים אחד, ואמבטיה אחת אבל הסתדרנו, היה מאוד נקי. אני ניקיתי את המטבח וחדרי הרחצה פעמיים בשבוע כי קיבלנו שני חדרים וכל אחת מהמשפחות האחרות ניקתה פעם בשבוע. קלרה עשתה שיעורים במטבח עם שלוש שכנות, סאשה עשה שיעורים בחדר השני, הרעש לא הפריע לאף אחד. קלרה למדה לנגן על אקורדיון וזכרי היה סוחב את האקורדיון בימי ראשון לקונצרטים. קלרה גם הלכה לריקודים ולהתעמלות וכשסיימה את בית הספר הלכה ללמוד רפואה ב'קאונס' ('קובנה'). יום אחד נסעתי לקאונס לחפש אותה, שאלתי בחורות איפה היא וישבתי וחיכיתי לה, כשהיא ראתה אותי היא סיפרה שאמרו לה שאיזו חברה שלה מחפשת אותה...

מימין: חברה ללימודים, ריבה וקלרה.

היינו לבושות אותו דבר, קלרה במידה 38 ואני במידה 42 . אני זוכרת שבשנה השנייה ללימודים קלרה לא עברה מבחן והיא בכתה, מבחינתה השמיים נפלו, נסענו יחד ברכבת והיא הקיאה ולא נרגעה. קלרה התגוררה בקאונס אצל זמר אופרה ולמדה מאשתו לסרוג, מה שאני לא הצלחתי ללמד אותה היא למדה ממנה. פעם זכרי ואני באנו לבקר אותה יום לפני מבחן. הזמר, שהיה שתיין, הגיע שיכור הביתה, זרק את העניבה והתחיל לצעוק ולשאול היכן אשתו והפחיד אותנו מאוד. לקחנו משם את קלרה ונסענו הביתה, למחרת היא נסעה חזרה כדי להיבחן. בתי, קלרה, סיימה את לימודי הרפואה ויחד עם בעלה יעקב והתינוקת בת החודשיים עלתה לישראל ב-1974. אמא שלי נסעה אל בתי ב-1976, היא אמרה שהיא רוצה למות בישראל והיא לא יכולה לחכות עד שנעלה גם אנחנו. באותה תקופה בעלי עבד במפעל ממשלתי ולא היו נותנים לנו לצאת מברית המועצות ללא "תקופת צינון" של חצי שנה לאחר עזיבת מקום העבודה, אך חששנו להגיש בקשה להגר לישראל כיוון שלא היינו בטוחים שיאשרו לנו לצאת ולא רצינו להסתכן באיבוד מקום העבודה של זכרי ובסופו של דבר להשאר "קרחים משני הכוונים".

מלפנים (מימין): קלרה, ריבה, שולי (בתוך שמיכה) ויעקב קרבלניק
מאחור (מימין): בנימין וליובה קרבלניק
מאחור משמאל: רעיה זלקינוביץ'

בעלי נפטר לאחר סדרה של התקפי לב ב-1977, אני המשכתי להתגורר בוילנה עד שעליתי ארצה בגפי ב-1979. בני סאשה ואשתו ז'נה נשארו בוילנה עד ספטמבר 1989 , אז עלו ארצה עם שתי בנותיהם. היה קשה לעזוב את סאשה, והיה קשה לבזבז את הכסף ולארוז הכל (אי אפשר להוציא מהמדינה כסף אז היו קונים רכוש כדי להביאו ארצה). בארץ היה לי קשה כי כבר שכחתי את העברית, הצלחתי להבין אבל לא לדבר. הלכתי לאולפן ברעננה, אחרי כן למדתי עברית מתקדמת ברמת-גן ולמדתי עברית גם באבו כביר, שם היה מורה "אנטישמי" שכשהיינו מדברות בשיעור, מפני שלא הבנו אותו, הוא היה זורק אותנו מהכיתה. בסופו של דבר כתבנו מכתב ו"העפנו" אותו. אחרי זה למדתי הנהלת חשבונות והתקבלתי לעבוד בבנק הפועלים
ברעננה. אני זוכרת שבזמנו לא הבנתי מדוע צריכים צ'קים ולמה צריך לחתום על צ'ק משני הצדדים, למה לאוטו יש פחת וכל מיני דברים כאלה. הכרתי גבר אחד והוא כל הזמן התרברב שיש לו דירות בארץ ובגרמניה, ושיש לו כל מני מכוניות שונות, אבל לתל-אביב נסענו באוטובוס. את הנסיעה חזרה כבר התעקשתי לשלם בעצמי...

את משה, בעלי השני, הכירה לי מכירה של אמא מרדווילישקיס. נפגשנו ביום שבת, והוא הזמין אותי לסרט ביום שני, אבל ביום שני אמא שלי נפטרה. משה מיד בא והביא דברים ועזר. אני זוכרת שאמרו לי שגבר כזה שמשאיר את הכל מצוחצח אסור לעזוב. חיכינו שנה ואז התחתנו ברבנות ברעננה.
ריבה ומשה מתגוררים כיום ברעננה, קרובים לילדיהם, לחמשת הנכדים ולשתי הנינות, אריאל ויובל בנותיה של דיאנה.

ברכות מהמשפחה

ריבצ'קה, 80 שנים.... את מאמינה?
רוצה להגיד כל כך הרבה דברים אבל קשה לי ואיני יודעת למה ואיך. אני חושבת עלייך ומה את בשבילי ומה את בשביל הילדים ולכל מי שמכיר אותך ועיני מתמלאות דמעות. אם חושבים על אם או על סבתא – את היא הדמות שמחממת את הלב ואת פנייך אנו רואים לפנינו. אני חושבת על ימים רחוקים כשהייתי תינוקת וילדה. זה לא היה פשוט להיות שובבה לידך או לא מחונכת, אם הייתי נוגעת בידי בשולחן.... פעם אחת נגעתי בו בידיים לא נקיות, מיד כששבתי מן הרחוב.... אוחחחח איזה פאץ' אני קיבלתי. לא נגעתי יותר. הלכתי לידו בידיים אסופות ושמורות. ידעת להנחות אותי לשאוף שהדברים יהיו מושלמים, בכל הקשור ללימודים ומטלות. לא מתעצלים, לימדת אותי. פורמים ותופרים מחדש, מוחקים וכותבים שוב, מפרקים ומרכיבים, זורקים ובונים אחרת. עד שייצא מושלם ככל האפשר. דרשת זאת מעצמך ובודאי מאיתנו. אני חושבת עלייך שבעצם יכולת להיות אחותי..... אם צעירה כל כך היית. בת עשרים. מהיכן ידעת כל מה שהיית צריכה לדעת? איך הצלחת לנדוד עם ילדה קטנה לים השחור, לסיביר..... ללא מכונת כביסה.... ללא מייבש... עברת מלחמה... למדת לשרוד... חייך היו כה קשים ואיבדת כל כך הרבה אנשים יקרים לך. באת לכאן אל הארץ שלנו וכאן את מוקפת באוהבייך ובנכדייך ובשתי נינותייך ובנית חיים חדשים וטובים כשמשה לצידך. אנו אוהבים אותך ונהנים איתך ומאחלים לך עוד הרבה שנים טובות ומלאות אהבה ונחת איתנו כולנו. קלרה

Ривочке,
моему близкому другу, от которой я получаю всегда помощь, котороя поддержала меня в очень тяжёлое время, которая дарит мне тепло, заботу и внимание, я от всего сердца желаю здоровья, покоя и долгих лет жизни. Очень люблю Вас и всегда рядом.
Жанна
לריבוצ'קה, חברת האמת שלי, שממנה אני תמיד מקבלת עזרה, שתמכה בי בתקופה מאוד קשה, שמעניקה לי חום, דאגה ותשומת לב, אני מאחלת מכל הלב – בריאות, שלווה ואריכות ימים. אוהבת אותך מאוד ותמיד לצידך,ז'נה גולדנברג

מודיעין, יולי 2009
ריבה היקרה מזל טוב ליום הולדתך השמונים. הברכות והאיחולים כה רבים אז ננסה לקצר ולא להאריך במילים. ומהן המילים שיוצאות מתוך השמונים? שלווה - שתמיד תהייה שלווה בליבך, מנגינה – שתמיד תהייה מנגינה בראשך, ובריאות – שתמיד תהייה בריאות בגופך, נחת – שתמיד תהייה נחת בביתך, ידידות – שתמיד תהייה ידידות סביבך, משה– כי מָשָׁה אלוהים את משה מהים וחיבר ביניכם בשבועת עולם, אושר, שמחה, צחוק והנאה. מאחלים מכל הלב ובאהבה רבה משפחת פרי המורחבת

רעננה, יולי 2009
ריבה היקרה מזל טוב, דבר ראשון אנו מאחלים לך בריאות ונחת מהמשפחה שלך, שמגיע לך באמת, ועוד שנים רבות עם משה ביחד. עכשיו קצת הסטוריה: אנחנו מכירות וחברות יותר מחמישים שנה, עוד בליטא משנת 1956 ועד 1976 נפגשנו הרבה, חגגנו את החגים היהודיים והחגים הסובייטים ביחד עם חברים רבים, היינו חבורה יהודית. בכל קיץ בילינו עם המשפחות שלנו חופשה ב'פאלאנגה' והילדים שלנו גדלו ביחד. עוד מעט 30 שנה שאנחנו חברות גם במדינת ישראל (אנחנו אומרות גם שאנחנו אחיות). אני רוצה להגיד שחברה כמו ריבה זה חלום של כל אחד: נאמנה, חמה, היא העזרה הראשונה בכל מקרה ולספר לה סוד זה כמו לקיר. היא אף פעם לא מקנאה וזה מאוד חשוב בחברות. ריבה את היית בת מעולה, 'יידישע מאמה' אמיתית, סבתא וסבתא-רבה למופת. ריבינק'ה אנו אוהבים אותך, מכבדים אותך ואני גאה להיות חברה שלך וכמו אחותך. תהיי בריאה, מאושרת, שתהיה לנו נחת ממך.אוהבים רעיה ואריה זלקינוביץ

תל מונד, 2009
Наверное, ты неспроста кулинарка,  Какую еще поискать! Как видно, судьба научила готовить - Всех блюд и не пересчитать: Соленые блюда,  И горькие блюда, И острые блюда Готовила жизнь, И нежные блюда, И сладкие блюда, И блюда такие, что просто держись! Нам стала примером Не только готовки, Учились мы сильными, щедрыми быть. Желаем и дальше Быть точно такою, А  ы будем рядом ! Ценить и любить
תרגום: (לא סתם) את קולינרית (מבשלת) מוצלחת, עוד צריך לחפש כמותך, אין הרבה כמותך, כנראה הגורל לימד אותך להכין מגוון עצום של מאכלים, מאכלים מלוחים ,מרים, חריפים,הכינו החיים. מנות עדינות, ומתוקות ומנות יוצאות דופן, מצאת להכין. את נהיית דוגמה בשבילנו לא רק במאכלים שאת מכינה לנו אבל למדנו ממך להיות חזקים ואדיבים. מאחלים בהמשך להישאר כמו שאת ואנחנו נהייה על ידך בשביל להעריך ולאהוב. משפחת ברייטמייר.

לוסיק (אריה) בקין ורבקה

רמת השרון, יולי 2009
רבקה היקרה, עברו הרבה שנים ואינני חושב שכרגע כדאי להכנס לעבר, על זה אפשר לכתוב ספר. עכשיו אנחנו רוצים לדבר על ההווה. כמה חשוב שחידשנו את הקשר אחרי כל כך הרבה שנים. כאשר הגעת ארצה וקיבלתי אותך בשדה התעופה לא זכרת אותי אבל אני מיד הכרתי אותך מרחוק ואז חזרה אלי כל תמונת העבר שלנו. גם בזמן כתיבת שורות אלו עומדת לפניי התמונה. רבקה, הקמת משפחה לתפארת, מסורה ומלוכדת. גם יוכבד מדברת עלייך כאילו אתן חברות מאז ומתמיד. אחרי המלחמה החיים לא היטיבו איתך אבל נשארת זקופה וחזקה. במיוחד אחרי האסון האחרון שפקד אותך, שהוא בין הקשים- לא נשברת. לפעמים אנו שואלים מאיפה את שואבת את כל הכוחות האלה. הנה הגעת לגיל 80 יחד עם משה ומשפחה תומכת. נשאר לנו רק לאחל לך בריאות טובה, נחת מהמשפחה ושיהיו לכם יחד עוד הרבה שנים טובות. תמשיכו לתמוך אחד בשני ויהיה לכם רק טוב. באהבה, יוכבד ולוסיק (אריה), בקין.


"אמא קטנה" חזרה. הכרתי את ריבה, חברתה של רעייתי בתיה, בנופש יוצא ליטה במלון אסיאנדה במעלות. המלון טובל בירוק העצים. האוייר שם כמעט כמו בשווייץ. בשעות אחרי הצהריים נהגנו לשבת על כסאות נוח מתחת לעצים בדשא. האווירה התאימה למספרי סיפורים. בפעמים אחדות נהנינו מהרצאות מעניינות ומאלפות של בן דודנו האהוב דוד גולן על הלגיונות הרומאיים, על מבנה שלהם ופעילותם באנגלייה בעת כיבושה על ידי הרומאים. ערב אחד ישבנו במקומנו הקבוע כהרגלנו ולמרות שאיפתנו לא לעסוק בפוליטיקה ולא להזכיר את המלחמה הגדולה ההיא, לאט לאט נסובו הסיפורים לזיכרונות אישיים טראומטיים מעברם הכאוב של המסובים. תוך כדי הסיפורים התחילה ריבה לספר את סיפורה המרגש. היא סיפרה על בריחתה מהגטו ביחד עם חברנו לוסיק, בן עיירתה, ריבה נפרדה מאין ברירה מלובה, האימא שלה, אשר נשארה בגטו. האימא נלקחה מהגטו למחנה ריכוז ומשם למחנה עבודה. ריבה לא ידעה מה גורלה. ריבה סיפרה על הצלתה והישרדותה. עם סיום המלחמה היא חזרה לעיירת הולדתה. אחרי זמן מסוים חזרה גם אימהּ לביתן בעיירה. האימא שלימה מחיר כבד על הישרדותה בסבל מתמשך כל חייה. בצעדת המוות ממחנה העבודה לאי שם קפאו רגליה של האימא לובה. עם השחרור על ידי הצבא האדום נלקחו כל החולים, וביניהם גם לובה, לבית חולים. בתיה רעייתי, שהייתה באותו מחנה עבודה, פגשה את לובה בבית החולים. לבתיה נודע אז שהרופאים נאלצו לקטוע את שתי רגליה הקפואות של לובה, כדי להציל את חייה. ריבה סיפרה לנו בדמעות עצורות, איך חזרה לליטא האימא שלה, האישה הגבוהה היפה, כ"אמא קטנה", ללא רגלים מהברכיים ומטה. השמחה של הפגישה בין האם והבת, ששרדו את התופת, מהולה הייתה במנה גדושה של צער ועצב. העיניים של כול השומעים את דברי ריבה המרגשים נצצו מדמעות. רק חלק מאתנו הצליח להסתיר קצת את התרגשותו. אני ניסיתי לחנוק בכי עצור בחזי. בסיפורה המרגש והמיוחד חשפה ריבה את עומק הווייתה, אז נוצרה ההכרות הראשונית עם נשמתה. מאז הכרנו את ריבה מקרוב. מצאנו מתחת למעטה החיצוני שלה אישה נאה, גם בת, אם, רעייה וסבתא טובה. היא גם חברה מסורה ללא גבולות. היא תמיד עסוקה בלעשות טוב למישהו. למרות המכות הקשות, שנחתו עליה במשך חייה, היא הצליחה לשמור על צלם בת האדם ערכית. ריבה יודעת לתת מעצמה למען אהוביה וחבריה. כולנו מאחלים לה, שתזכה באריכות ימים בבריאות טובה! אמן ! מבתיה ואלי פרגר.

רעננה, יולי 2009
לסבתא האלופה, איך כותבים ברכה לסבתא אלופה? לסבתא שיום יום שוחה – כל השנה, שיודעת מה אוהב כל אחד מנכדיה (וניניה) ולכל אחד אורזת קופסה עם מטעמיה. שפותחת תמיד את דלת ביתה, יודעת לייעץ – אך גם מקשיבה, שהיא פשוט סבתא – במלוא מובן המילה. ריבוצ'קה היקרה, בהתחלה הכרנו אותך רק דרך הטלפון, החבילות עם המתנות (מי בליטא ידע מה זה זיפ?), מהסיפורים של אבא ואמא ותמונות. דיאנה פגשה אותך בטיול לרומניה, ממנו היא חזרה עם המון חוויות וסיפורים על הסבתא שלנו ועל המשפחה שיש לנו בישראל. ואז, כשעלינו ארצה, סוף סוף נפגשנו ויצא לנו להכיר אותך באמת, אישה מדהימה, חזקה ותמיד תמיד רוצה לעזור ולתמוך. אף פעם לא מתעייפת, תמיד על הרגליים ותמיד מכינה/מבשלת/אופה/תופרת/עושה משהו למישהו – ממש סבתא על בטריות! אז עכשיו יש לסבתא שלנו יום הולדת, אנחנו רוצות להגיד לך פשוט תודה - על כל התמיכה והעזרה, העצות והאוזן הקשבת. למדנו ממך דברים על החיים, על התמודדויות, ואת תמיד תהיי בשבילנו דוגמא לאישה עצמאית ועוצמתית, שהולכת בעקבות מה שהיא רוצה. למדנו להיות חזקות בזכותך. אוהבות ומעריכות, דיאנה וסימונה.
נ.ב.: סימונה מודה על השניצל והצ'יפס (או לפעמים הצ'יפס והשניצל), ותודה שזה עוד לא נמאס לך. ואריאל מבקשת עוד גרבר תפוחים... לה וליובלי...

תל אביב, יולי 2009
ריבצ'קה. כשגדלתי כמעט לכל חברותיי היתה סבתא שקראו לה בפשטות "סבתא", רק לי היתה "ריבצ'קה". לאורך השנים, למדתי את הדמיון והשוני בין סבתא לבין ריבצ'קה: סבתא מבשלת, לפעמים תופרת, לפעמים סורגת – ריבצ'קה גם. סבתא מפנקת, מנשקת ומחבקת – וריבצ'קה גם. אבל ריבצ'קה – את עוד כל כך הרבה דברים: את תמיד תומכת בי ומעודדת אותי, את חברה ואשת סוד, את מכניסה אותי לפרופורציות כשצריך, וגורמת לי לשאוף ליותר כשאפשר. והכל תמיד בהומור, מתובל בסיפורים ומשלים. ריבצ'קה למרות כל התלאות שהחיים זימנו לך, תמיד עטפת אותנו בהבנה וקבלה, לימדת אותנו לא לשפוט אחרים, והנחלת בנו ערכים של "ואהבת לרעך כמוך". על כל אלו ועוד, אני גאה להיות נכדתך ומודה לך יום יום על אהבתך.
ולכבוד יום הולדתך אאחל לכולנו עוד הרבה שנים טובות וקלות ביחד. שלך,עינת

ריבה ונכדהּ, זהר קרבלניק

בגיל צעיר הסברת לי ש"סבתא" קוראים לזקנה, זאת ריבצ'קה, לא "סבתא". קשה לי מאד לקרוא ולערוך את העדות הזו. כשאת מספרת זה נשמע קצת אחרת. ממש עצוב לי שהיו לך זמנים כל כך נוראים בחייך, אפילו בגיל שלושים אני לא מסוגל לתפוס או לעכל את המשמעויות. את נוהגת להזכיר לי שהייתי זעטוט שכבתי במיטה ואת הגעת והתיישבת על המיטה לדבר איתי (כפי שאני זוכר הבאת לי גזר מגורד עם סוכר בקערה) ואמרתי לך משהו כמו: "ריבצ'קה, את גדולה ושמנה, את תשברי את המיטה, אבל לא נורא, בנאדם יותר חשוב ממיטה". לפעמים אני חושב שאולי הייתי נכד לא קל ולפעמים קצת נודניק, למשל ערב אחד שהיית עם חברות שלך ובערב הייתי שואל אם גם היום תביאי לי אוכל למיטה, חייכת אלי ופינקת אותי, עטפת אותי בכמות בלתי נדלית של פינוקים ואהבה והיית מספרת לי סיפורי לילה טוב אפילו שהיית עייפה לפעמים. היה לך סיפור על בית שחור שחור שחור, באמצע יער שחור שחור שחור, עם דלת שחורה שחורה שחורה... זה אף פעם לא הרדים אותי אבל לא הפריע לי בכלל שתספרי לי אותו שוב ושוב ושוב. גם משה, למרות שהצטרף מאוחר יותר למשפחה, קיבל אותי בזרועות פתוחות תמיד, תמיד עזר והסביר לי דברים, עשה להטוטים ועודד אותי להיות יותר סקרן וידידותי. אני חושב שהרבה מאד מהאופי והערכים שלי הושפעו מאד לטובה על ידיך ומשה, ריבה ומשה, "סבא וסבתא" (לא בגלל הזיקנה, אלא הקרבה ללב).
אוהב אתכם. זהר, הנכד.

ארבע דורות של בכורות:
(מימין) ריבה, קלרה (מחזיקה את שולי) וליובה

רעננה, 18 ליולי 2009
ריבצ'קה, אני זוכרת את היום בו עלית ארצה, אשה גבוהה שכל מה שהצלחתי לראות בהיותי בת חמש בלבד הוא את רגליך היפות עטופות גרבי ניילון. את אמא שלך (שהיתה מוכרת לי כ"בבושקה") אשר נפטרה כשהייתי בת עשר אני מכירה בעיקר מעדויות וזכרונות של אחרים, מסיפורייך עולים אומץ ליבה והחוזק הנפשי והפיסי שלה, ונראה לפעמים שצניעותך לא מאפשרת לך לראות עד כמה את דומה לה. את "בבושקה" הכרתי כילדה בלבד ולכן מערכת היחסים שביני לבינך גורמת לי להרגיש ברת מזל, מערכת יחסים שהתפתחה מיחסי סבתא-נכדה ליחסים של שתי נשים בוגרות שמכירות אחת את השנייה וסומכות אחת על השנייה. אני ברת-מזל כיוון שמעבר לזכות שנפלה בחיקי לגדול במחיצתך, לכשבגרתי נפלה בחיקי הזכות לקרוא לך גם חברה שלי ולא "רק" סבתא שלי. אני נוצרת את הזמן שאנו מבלות יחד ואוהבת לשמוע את הסיפורים והזכרונות. עובדות היסטוריות קשות מתערבבות עם אנקדוטות והומור, פנים ומקומות קורמים עור וגידים בזמן שאת מערבבת רוסית ויידיש ומחפשת את המילה המדויקת בעברית כדי לתאר לי את מה שרצית. "תהיי את בסדר, תני לאחר להיות החזיר" "מלאכים יש רק בשמיים, מי שנמצא כאן על האדמה לא יכול להיות מלאך" "הוא לא חכם גדול ולא טיפש קטן" "לא צריך להיות כמו כלב על קש" "צריך רק להמתין, גם ברחוב שלנו תהיה חגיגה" "מיט אה פדר אין הינטן" משפטים כאלו ועוד רבים אחרים מהדהדים בקולך בתוך ראשי ומלווים אותי. הפרגמאטיות שלך, ההתייחסות ההומוריסטית, האמירות השנונות והציניות משתקפים בהווייתי ובכל מעשיי. עוד לא נוצר המעשה שתסרבי לבצע עבורי ועוד לא הומצאה השעה שבה לא תהיי פנויה בשבילי, בין אם לטייל בין אתרי הבניה, לשמוע מה מטריד אותי באמצע הלילה, להכין לי אנטיביוטיקה יהודית (מרק עוף) או לתור את כל חנויות הרהיטים בדרום תל-אביב בשיא הקיץ כדי למצוא את השולחן שרציתי.. תמיד ידעתי שאני קרויה על שם דודה רחוקה, אבל בשיחותינו לאחרונה גיליתי שדודתך שולמית, שאת שמה אני נושאת, היתה האהובה עלייך מכל הדודות ומאוד מרגש אותי לחשוב שהקשר החזק שהיה בין שולמקָה וריבקֶ'ה מהדהד אולי בקשר שבין ריבצ'קה לשולי ועל כך אני גאה. אוהבת
חברתך ונכדתך שולמית.