אני הייתי בבית עם שאר הילדים ועם זלטה, החמות של גרוניה, שאיבדה את שפיותה לאחר שבעלה ושלושת בניה נלקחו ממנה. זלטה היתה הולכת בלילות לגנוב בצל מהערוגות, לא שלטה בצרכיה וההתמודדות עמה היתה לא קלה. אמא והדודות
הלכו לעבודה. אמא כבר לא עבדה ככובסת, מישהו עזר לה להתקבל לעבוד במפעל עורות. הדודות (פאניה וחיה) עבדו בשדה התעופה והדודה גרוניה היתה במחנה עבודה ב"לינקאיצ'איי", לקחו אותה לשם עם התינוקת שנולדה לה, זה היה חריג כי הרוב שם היו צעירים ללא ילדים. אנו נשארנו בגטו: אחות של אמא עם תינוק, אמא ואני ואחיי, החמות הזקנה ששכבה כל הזמן והדודה של אמא, חיה.
יום אחד כשאמא היתה בעבודה אמרו שכל הילדים עד גיל 16 חייבים לצאת לרחוב. נבהלתי מאוד, כבר הבנתי שהורגים ולא ידעתי לאן לרוץ. הייתי עם שלושה ילדים קטנים, התרוצצתי לכל עבר ולא מצאתי מקום להסתתר. בבית שבו גרנו היה מרתף שבו שכנה האשה המשוגעת ואני לא חשבתי כלל לקחת לשם את הילדים. נכנסתי לאחד הבתים והם אמרו שהם החביאו את כל הילדים בעליית הגג, החבאתי שם את אחי הקטן ואת בנה של הדודה. היו שם בין 20 ל-30 ילדים. ואני ברחתי עם אחותי הקטנה אבל אף אחד לא היה מוכן לקבל אותנו. בין היתר נכנסתי לביתו של סנדלר יהודי שעבד עבור הגרמנים, התחננתי להשאר אך הוא אמר: "לכי מפה, אני לא יודע איך אציל את הילדים שלי אז אני בטח לא יכול לעזור לך", והוא גירש אותי. יצאתי עם אחותי לשער, הנאצים לקחו אותה ממני וזרקו אותה לרכב. רצתי אחריה, רציתי להיות איתה, אך קיבלתי מכה מכת של רובה ונפלתי. אני חושבת שסילקו אותי כי הייתי גבוהה מאוד וחשבו שאני מעל גיל 16 . לא יודעת כמה זמן שכבתי שם, אבל נשים שהגיעו אספו אותי ושמו אותי בשורה של מבוגרים וכך כולנו עמדנו. בגטו היו צעקות נוראיות. את הילדים שהוסתרו בעליית הגג הוציאו מהגטו ברכב האחרון, אחד הילדים התחיל לבכות וכולם התגלו. גם את החמות הזקנה לקחו, שמו עליה מעיל של אחד הדודים ולקחו. זה היה נורא.
אמא ודודה חזרו והילדים כולם אינם, רק אני. עד היום אני לא סולחת לעצמי שלא הצלחתי להחביא אותם ולקחו אותם ממני וזה נשאר איתי כל החיים. אבל מצד שני הייתי רק ילדה בעצמי בסך הכל...
האקציה נערכה על ידי האוקראינים, הם היו דוברי רוסית, אני זוכרת אותם הם היו גבוהים, בריאים, עם מעילי "שינל" טובים, הם התעללו, זרקו והכו. את המכה בראש שקיבלתי מהכת של הרובה העניק לי אוקראיני, עד היום יש לי סימן בראש. איך הרימו אותי אני לא זוכרת, אני רק זוכרת איך לקחו ממני את אחותי ושקיבלתי מכה בראש ושנפלתי. אחר כך סיפרו לי שמישהו הרים אותי והעמיד אותי כדי שלא ייקחו גם אותי. אני רציתי ללכת עם הילדים אבל נשארתי. אחר כך הגיעה אמא.
כל הלילה היו צעקות נוראיות בגטו. אמרו שאם היה אלוהים בשמים, השמיים היו צריכים להתפוצץ מהצעקות. הילדים היו כל כך טובים, הם היו אומרים אמא אני רוצה לאכול אבל תקני לי אוכל כשאבא יחזור. הילדים היו מנסרים עצים להסקה ומסדרים אותם, הם אספו זרדים והלכו לערוגות זרות לאסוף תפוחי אדמה שקפאו בחורף ונשארו באדמה. את כל זה חיממנו ואכלנו.
אני זוכרת את 'סדר' פסח הראשון שעשינו בגטו, היה מאוד קשה, הדודה רחצה 'פליטקה' (Plitka , מעין תנור חימום עשוי מתכת). ועל זה טיגנו לביבות מתפוחי אדמה. תארו לכם שתפוח האדמה היה כל החורף באדמה וחג הפסח היה באביב, אז ברור
שהתפוחים היו שחורים לגמרי. אחר כך הכנו מצות: אספנו פירורי קמח מבית נטוש ועל אותו תנור הכנו מצה. אני ישבתי עם מערוך והרבצתי לבצק ואחר כך עשיתי חורים במצה עם גלגל של מכונת תפירה. לאחר מכן מישהו שם את זה על האש. התאספנו כמה משפחות ואנחנו לא אכלנו לחם כל הפסח. אחרי כן נעשה קצת יותר קל, התחלנו לעבוד ולהחליף חפצים או רכוש במזון. אך השנה הראשונה היתה נוראית, כל הזמן הוציאו אנשים מהגטו, כולם פחדו לצאת לרחוב. אנחנו היינו עונדים 'כוכבים' (טלאי צהוב). בתוך הגטו זה לא היה חובה, אבל אסור היה לצאת מהגטו ללא הכוכב.
היה לנו שכן עם כלב גדול, הוא היה חירש ותמיד הלך עם הכלב. הכלב על המדרכה והוא על הדרך. ומכיוון שליהודים היה אסור ללכת על המדרכה, הוא היה אומר: "עכשיו אנשים הולכים בכביש וכלבים על המדרכות".
אחרי האקציה של הילדים נשארתי אם אמא, דודה פאניה ודודה של אמא, חיה. דודה גרוניה לקחה אותנו לבסוף למחנה העבודה ב"לינקאיצ'יי". האקציה של הילדים היתה ב-5 לנובמבר 1943 , אנחנו עזבנו כחודשיים לאחר מכן. הדודה עבדה שם במטבח והיה לנו קצת יותר קל מבחינת האוכל. אמא עבדה בגן ירק והדודה חיה עבדה ביער. היה לנו יותר קל כי ליטאית אחת שבעבר עבדה אצלנו היתה מביאה לנו אוכל, זורקת דרך גדר התיל ובלילה היינו אוספים את זה. היא היתה מוצאת חפצים שהיו שלנו אצל זרים, מחליפה אותם במזון ומביאה לנו. אני זוכרת שהייתי אומרת שכאשר אשתחרר אני אוכל בצל מטוגן כמה שרק ארצה.
לינקאיצ'איי היתה במרחק 5 ק"מ מרדווילישקיס, היה שם מפעל נשק וכל האזור היה סגור ע"י גדר תיל. בפנים היו כמה מבנים רעועים ובתוך האזור המגודר היה מחנה העבודה שלנו שסביבו הקימו גדר נוספת. היו שם כ 180- איש, כולם צעירים, רובם יהודים מפולין שברחו מהגרמנים ב-1939. גרנו ב'באראק' (Barak, צריף עץ מאורך שלכל אורכו דרגשים), שהיה מלא פשפשים, הייתי יושבת כל הלילה על השולחן כדי שלא יעקצו אותי. היינו מוציאים את הדרגשים החוצה, מרטיבים אותם עם קצת נפט, מציתים אותם לכמה שניות, מכבים ומחזירים לצריף כדי להרוג את הפשפשים. בבקרים, לפני השעה 8 היו צריכים למלא אמבט עבור הגרמנים במי באר, אני וחברתי שהיתה צעירה ממני סחבנו את המים בדליים, אני לא הייתי גבוהה מספיק כדי להגיע לידית על מנת לסובב את המנוף של הבאר ולהוציא את הדלי, אז הייתי שמה אבן ליד הבאר כדי לעמוד עליה. היה צריך להביא 15-16 דליים בקור נוראי ולהדליק אש כדי לחמם את האמבטיה. הייתי הולכת ליער להביא קרשים באורך של כמטר ומשתמשת בפטיש ואזמל כדי לחלק אותם לשניים-שלושה חלקים ומכינה מהם קרשים קטנים יותר בעזרת גרזן, הייתי
מייבשת אותם ואיתם היו מחממים את האמבטיה, כדי שבשעה 8 האמבטיה תהיה חמה, וכך כל בוקר. היו שם מספר קצינים גרמניים מפולין שלפעמים היו נותנים לנו חתיכת לחם או ביצה. זו היתה עבודתי הראשונה, העבודה השנייה היתה במבנה הרוס שבתוכו היו חוטים או תיל בתוך חימר שרוף. היה צריך לשבור את החימר עם פטיש וללקט את החוטים. בנוסף גם בנו
את הגג במבנה אז הייתי צריכה להעלות זפת במדרגות כדי שהחברים שלנו יוכלו לשפוך את הזפת על הגג. עשינו כאלה עבודות עד 1944.
מחנה העבודה שלנו נחשב מחנה טוב, הוא לא נחשב תובעני במיוחד, יחסית. אחד המנהלים שאמא עבדה אצלו היה נוראי. אם לאחת הנשים היתה נופלת חתיכת נייר הוא הכריח אותה לאסוף את זה בעזרת הפה, ואם היתה יורקת את הנייר הוא היה מכריח
אותה ללקק את זה. הוא היה מתהלך עם שוט ומרביץ. 70% מאיתנו עבדו אצלו בגן הירק ובמטבח. המטבח היה של גרמנים, היה להם מטע והיהודים היו מעבדים אותו. המחנה היה שמור על ידי הגרמנים. סביב המחנה היו שתי שורות של גדר תיל. ביום
היה מותר לנו לצאת מהגדר שלנו (ולהישאר בתחום הגדר השנייה). היו מקומות שהיו סביבם אפילו שלוש גדרות, למשל ליד מפעל הנשק. בתוך מחנה העבודה היתה חובה ללכת עם הטלאי הצהוב. היינו מתאספים ועורכים הופעות, כולם היו צעירים שדקלמו שירה ועשו קונצרטים. בית השימוש היה משותף כמו לחזירים, הוא היה ממוקם ליד גדר התיל אז היו מלווים אותנו לשם כדי שלא נברח דרך הגדר.
היה אחראי לאטבי אחד שלא היה 'לאגר פיורר', הוא התאהב בבחורה יהודיה ועזר לה רבות. הוא גם היה מביא כל יום ביצה לבת הדודה שנולדה בגטו (פרנסיס, הבת של גרוניה). כאשר היתה האקציה של הילדים בשאולאיי הוא עזר להבריח את התינוקת מהגטו ולשלוח אותה למשפחה ליטאית, שעבדה אצלנו לפני המלחמה. אותה משפחה ליטאית התגוררה
במרכז העיר והם חששו שילשינו עליהם ולכן הם מסרו את התינוקת לבעלת הבית הקודמת שלהם, אך בגלל שהתינוקת בכתה הרבה גם שם לא יכלו להחזיק אותה. בסופו של דבר הם מסרו אותה לאישה ליטאית שהיתה מתרועעת עם גרמנים ורוסים, אשר לקחה את הילדה תמורת תשלום. כסף לא היה לנו אבל העוזרת שלנו מצאה שמיכות פוך וטבעת זהב שהיו
שייכים לנו ומסרה אותם לאישה הליטאית ההיא, אך למרות זאת היא התייחסה לתינוקת רע מאוד, התינוקת היתה תמיד מלוכלכת ורעבה ואספה פירורים מהרצפה. העוזרת שלא יכלה לראות את זה, פנתה לרוסים דתיים אורתודוכסיים ואמרה להם שבבית אחד יש תינוקת רוסיה שנשארה לאחר שאביה, קצין רוסי נהרג ואמה מתה, והילדה
נמצאת אצל הליטאים. העוזרת אמרה לאותם רוסים שהיא לא מבינה איך הם יכולים לסבול שתינוק "עם דם שלהם" מתגלגל אצל זרים והם מתעללים בו. הרוסים לקחו את התינוקת והיא חיה שם עד שחרור ליטא על ידי הרוסים.
יום אחד כשאמא היתה בעבודה אמרו שכל הילדים עד גיל 16 חייבים לצאת לרחוב. נבהלתי מאוד, כבר הבנתי שהורגים ולא ידעתי לאן לרוץ. הייתי עם שלושה ילדים קטנים, התרוצצתי לכל עבר ולא מצאתי מקום להסתתר. בבית שבו גרנו היה מרתף שבו שכנה האשה המשוגעת ואני לא חשבתי כלל לקחת לשם את הילדים. נכנסתי לאחד הבתים והם אמרו שהם החביאו את כל הילדים בעליית הגג, החבאתי שם את אחי הקטן ואת בנה של הדודה. היו שם בין 20 ל-30 ילדים. ואני ברחתי עם אחותי הקטנה אבל אף אחד לא היה מוכן לקבל אותנו. בין היתר נכנסתי לביתו של סנדלר יהודי שעבד עבור הגרמנים, התחננתי להשאר אך הוא אמר: "לכי מפה, אני לא יודע איך אציל את הילדים שלי אז אני בטח לא יכול לעזור לך", והוא גירש אותי. יצאתי עם אחותי לשער, הנאצים לקחו אותה ממני וזרקו אותה לרכב. רצתי אחריה, רציתי להיות איתה, אך קיבלתי מכה מכת של רובה ונפלתי. אני חושבת שסילקו אותי כי הייתי גבוהה מאוד וחשבו שאני מעל גיל 16 . לא יודעת כמה זמן שכבתי שם, אבל נשים שהגיעו אספו אותי ושמו אותי בשורה של מבוגרים וכך כולנו עמדנו. בגטו היו צעקות נוראיות. את הילדים שהוסתרו בעליית הגג הוציאו מהגטו ברכב האחרון, אחד הילדים התחיל לבכות וכולם התגלו. גם את החמות הזקנה לקחו, שמו עליה מעיל של אחד הדודים ולקחו. זה היה נורא.
אמא ודודה חזרו והילדים כולם אינם, רק אני. עד היום אני לא סולחת לעצמי שלא הצלחתי להחביא אותם ולקחו אותם ממני וזה נשאר איתי כל החיים. אבל מצד שני הייתי רק ילדה בעצמי בסך הכל...
האקציה נערכה על ידי האוקראינים, הם היו דוברי רוסית, אני זוכרת אותם הם היו גבוהים, בריאים, עם מעילי "שינל" טובים, הם התעללו, זרקו והכו. את המכה בראש שקיבלתי מהכת של הרובה העניק לי אוקראיני, עד היום יש לי סימן בראש. איך הרימו אותי אני לא זוכרת, אני רק זוכרת איך לקחו ממני את אחותי ושקיבלתי מכה בראש ושנפלתי. אחר כך סיפרו לי שמישהו הרים אותי והעמיד אותי כדי שלא ייקחו גם אותי. אני רציתי ללכת עם הילדים אבל נשארתי. אחר כך הגיעה אמא.
כל הלילה היו צעקות נוראיות בגטו. אמרו שאם היה אלוהים בשמים, השמיים היו צריכים להתפוצץ מהצעקות. הילדים היו כל כך טובים, הם היו אומרים אמא אני רוצה לאכול אבל תקני לי אוכל כשאבא יחזור. הילדים היו מנסרים עצים להסקה ומסדרים אותם, הם אספו זרדים והלכו לערוגות זרות לאסוף תפוחי אדמה שקפאו בחורף ונשארו באדמה. את כל זה חיממנו ואכלנו.
אני זוכרת את 'סדר' פסח הראשון שעשינו בגטו, היה מאוד קשה, הדודה רחצה 'פליטקה' (Plitka , מעין תנור חימום עשוי מתכת). ועל זה טיגנו לביבות מתפוחי אדמה. תארו לכם שתפוח האדמה היה כל החורף באדמה וחג הפסח היה באביב, אז ברור
שהתפוחים היו שחורים לגמרי. אחר כך הכנו מצות: אספנו פירורי קמח מבית נטוש ועל אותו תנור הכנו מצה. אני ישבתי עם מערוך והרבצתי לבצק ואחר כך עשיתי חורים במצה עם גלגל של מכונת תפירה. לאחר מכן מישהו שם את זה על האש. התאספנו כמה משפחות ואנחנו לא אכלנו לחם כל הפסח. אחרי כן נעשה קצת יותר קל, התחלנו לעבוד ולהחליף חפצים או רכוש במזון. אך השנה הראשונה היתה נוראית, כל הזמן הוציאו אנשים מהגטו, כולם פחדו לצאת לרחוב. אנחנו היינו עונדים 'כוכבים' (טלאי צהוב). בתוך הגטו זה לא היה חובה, אבל אסור היה לצאת מהגטו ללא הכוכב.
היה לנו שכן עם כלב גדול, הוא היה חירש ותמיד הלך עם הכלב. הכלב על המדרכה והוא על הדרך. ומכיוון שליהודים היה אסור ללכת על המדרכה, הוא היה אומר: "עכשיו אנשים הולכים בכביש וכלבים על המדרכות".
אחרי האקציה של הילדים נשארתי אם אמא, דודה פאניה ודודה של אמא, חיה. דודה גרוניה לקחה אותנו לבסוף למחנה העבודה ב"לינקאיצ'יי". האקציה של הילדים היתה ב-5 לנובמבר 1943 , אנחנו עזבנו כחודשיים לאחר מכן. הדודה עבדה שם במטבח והיה לנו קצת יותר קל מבחינת האוכל. אמא עבדה בגן ירק והדודה חיה עבדה ביער. היה לנו יותר קל כי ליטאית אחת שבעבר עבדה אצלנו היתה מביאה לנו אוכל, זורקת דרך גדר התיל ובלילה היינו אוספים את זה. היא היתה מוצאת חפצים שהיו שלנו אצל זרים, מחליפה אותם במזון ומביאה לנו. אני זוכרת שהייתי אומרת שכאשר אשתחרר אני אוכל בצל מטוגן כמה שרק ארצה.
לינקאיצ'איי היתה במרחק 5 ק"מ מרדווילישקיס, היה שם מפעל נשק וכל האזור היה סגור ע"י גדר תיל. בפנים היו כמה מבנים רעועים ובתוך האזור המגודר היה מחנה העבודה שלנו שסביבו הקימו גדר נוספת. היו שם כ 180- איש, כולם צעירים, רובם יהודים מפולין שברחו מהגרמנים ב-1939. גרנו ב'באראק' (Barak, צריף עץ מאורך שלכל אורכו דרגשים), שהיה מלא פשפשים, הייתי יושבת כל הלילה על השולחן כדי שלא יעקצו אותי. היינו מוציאים את הדרגשים החוצה, מרטיבים אותם עם קצת נפט, מציתים אותם לכמה שניות, מכבים ומחזירים לצריף כדי להרוג את הפשפשים. בבקרים, לפני השעה 8 היו צריכים למלא אמבט עבור הגרמנים במי באר, אני וחברתי שהיתה צעירה ממני סחבנו את המים בדליים, אני לא הייתי גבוהה מספיק כדי להגיע לידית על מנת לסובב את המנוף של הבאר ולהוציא את הדלי, אז הייתי שמה אבן ליד הבאר כדי לעמוד עליה. היה צריך להביא 15-16 דליים בקור נוראי ולהדליק אש כדי לחמם את האמבטיה. הייתי הולכת ליער להביא קרשים באורך של כמטר ומשתמשת בפטיש ואזמל כדי לחלק אותם לשניים-שלושה חלקים ומכינה מהם קרשים קטנים יותר בעזרת גרזן, הייתי
מייבשת אותם ואיתם היו מחממים את האמבטיה, כדי שבשעה 8 האמבטיה תהיה חמה, וכך כל בוקר. היו שם מספר קצינים גרמניים מפולין שלפעמים היו נותנים לנו חתיכת לחם או ביצה. זו היתה עבודתי הראשונה, העבודה השנייה היתה במבנה הרוס שבתוכו היו חוטים או תיל בתוך חימר שרוף. היה צריך לשבור את החימר עם פטיש וללקט את החוטים. בנוסף גם בנו
את הגג במבנה אז הייתי צריכה להעלות זפת במדרגות כדי שהחברים שלנו יוכלו לשפוך את הזפת על הגג. עשינו כאלה עבודות עד 1944.
מחנה העבודה שלנו נחשב מחנה טוב, הוא לא נחשב תובעני במיוחד, יחסית. אחד המנהלים שאמא עבדה אצלו היה נוראי. אם לאחת הנשים היתה נופלת חתיכת נייר הוא הכריח אותה לאסוף את זה בעזרת הפה, ואם היתה יורקת את הנייר הוא היה מכריח
אותה ללקק את זה. הוא היה מתהלך עם שוט ומרביץ. 70% מאיתנו עבדו אצלו בגן הירק ובמטבח. המטבח היה של גרמנים, היה להם מטע והיהודים היו מעבדים אותו. המחנה היה שמור על ידי הגרמנים. סביב המחנה היו שתי שורות של גדר תיל. ביום
היה מותר לנו לצאת מהגדר שלנו (ולהישאר בתחום הגדר השנייה). היו מקומות שהיו סביבם אפילו שלוש גדרות, למשל ליד מפעל הנשק. בתוך מחנה העבודה היתה חובה ללכת עם הטלאי הצהוב. היינו מתאספים ועורכים הופעות, כולם היו צעירים שדקלמו שירה ועשו קונצרטים. בית השימוש היה משותף כמו לחזירים, הוא היה ממוקם ליד גדר התיל אז היו מלווים אותנו לשם כדי שלא נברח דרך הגדר.
היה אחראי לאטבי אחד שלא היה 'לאגר פיורר', הוא התאהב בבחורה יהודיה ועזר לה רבות. הוא גם היה מביא כל יום ביצה לבת הדודה שנולדה בגטו (פרנסיס, הבת של גרוניה). כאשר היתה האקציה של הילדים בשאולאיי הוא עזר להבריח את התינוקת מהגטו ולשלוח אותה למשפחה ליטאית, שעבדה אצלנו לפני המלחמה. אותה משפחה ליטאית התגוררה
במרכז העיר והם חששו שילשינו עליהם ולכן הם מסרו את התינוקת לבעלת הבית הקודמת שלהם, אך בגלל שהתינוקת בכתה הרבה גם שם לא יכלו להחזיק אותה. בסופו של דבר הם מסרו אותה לאישה ליטאית שהיתה מתרועעת עם גרמנים ורוסים, אשר לקחה את הילדה תמורת תשלום. כסף לא היה לנו אבל העוזרת שלנו מצאה שמיכות פוך וטבעת זהב שהיו
שייכים לנו ומסרה אותם לאישה הליטאית ההיא, אך למרות זאת היא התייחסה לתינוקת רע מאוד, התינוקת היתה תמיד מלוכלכת ורעבה ואספה פירורים מהרצפה. העוזרת שלא יכלה לראות את זה, פנתה לרוסים דתיים אורתודוכסיים ואמרה להם שבבית אחד יש תינוקת רוסיה שנשארה לאחר שאביה, קצין רוסי נהרג ואמה מתה, והילדה
נמצאת אצל הליטאים. העוזרת אמרה לאותם רוסים שהיא לא מבינה איך הם יכולים לסבול שתינוק "עם דם שלהם" מתגלגל אצל זרים והם מתעללים בו. הרוסים לקחו את התינוקת והיא חיה שם עד שחרור ליטא על ידי הרוסים.
No comments:
Post a Comment