הבריחה מהגטו

במחנה בלינקאיצ'יי התחלקנו לקבוצות ונאמר לנו שאם תהיה אפשרות נברח לפי הקבוצות. יום ראשון אחד, לא הלכתי לעבודה והייתי אצל הדודה גרוניה במטבח ופתאום מישהו הגיע ואמר שמישהו נחתך או נחבל ביער וצריך רופא דחוף, אך גם הרופא וגם ה'לאגר-פיורר' על נשותיהם נעלמו. גרוניה אמרה שכנראה קרה משהו אם הרופא לא הלך לטפל בבחור הפצוע ביער ושצריך לברוח.

החלה אנדרלמוסיה, אמרתי לגרוניה "בואי נברח", קבעתי עם אמא מראש שאם משהו קורה נברח אל האישה הליטאית שעבדה אצלנו, אבל לא יכולתי לברוח. גרוניה נתנה לי את השעון שאבא קנה לי כשסחבתי את האפיקומן פעם, עוד לפני המלחמה, דודה אחת נתנה לי שמלה ואת המגפיים של בעלה, לבשתי את כל הבגדים שהיו לי למרות שהיה
חם והלכתי לחפש את אמא, אבל לא נתנו לי לצאת מהמחנה אז לקחתי קומקום ואמרתי ששלחו אותי להביא מים וכך הצלחתי לצאת מהמחנה. ברחתי אל המטבח וגן הירק בהם אמא עבדה אך גם שם היתה אנדרלמוסיה ואמרו שכל היהודים ברחו. החלטתי שאמא ודאי לא תברח בלעדי והחלטתי לחזור חזרה אל המחנה, אך בדרך כבר נעו מכוניות ונבהלתי,
כל הזמן חשבתי לעצמי, שאם הולכים לירות בי- שיירו בגב, שלא אראה. ליד המחנה חפרו תעלות, לא ידעתי לשם מה, אך כולנו היינו בטוחים שזה היה עבורנו (כלומר, כדי לקבור אותנו שם). הסתתרתי בתעלה והמכוניות עברו ואף אחד לא ראה אותי. הסתתרתי בתעלה חצי שעה, חשבתי ששמעתי יריות וצעקות ופחדתי ללכת למחנה, המשכתי
ללכת והתקרבתי לגדר החיצונית, היתה שם בריכה והגרמנים רחצו בה, החלטתי שכיוון שהם לא לבושים והנשק לא לידם אצליח לקפוץ מעל הגדר החיצונית שהיתה בגובה 3 מטרים. ליד הגדר היה ספסל בטון, רציתי לקפוץ מעל הגדר אבל הספסל לא היה מספיק גבוה. מצאתי אבנים, הנחתי על הספסל, קפצתי ונתליתי על הגדר, היד שלי והשמלה נתפסו, דיממתי. בסוף
נפלתי לבור בצד השני של הגדר ורצתי. לאן? לא ידעתי. המחנה היה לא רחוק מכפר ליטאי בשם "קארצ'מה" (Karchema). אנשי הכפר שבו מהכנסייה ואני התעריתי בינהם. שמעתי יריות, הפעם באמת ירו, התגנבתי בין הסוסים
והעגלות אל היער ומשם לשדה תפוחי אדמה והגעתי לביתה של מכרה ליטאית שלנו. לפני הרבה זמן אמא הראתה לי את הבית שלה ואמרה שבבית הזה גרה הגברת "ראמאנאוסקיינה" (Ramanauskiene) ואם פעם יקרה משהו, שאדע שהיא קרובה אלינו. חשבתי לרוץ אל ראמאנאוסקיינה אבל היו יריות ולא הייתי בטוחה איזה מהבתים הוא ביתה. מצאתי בית שימוש חיצוני והסתתרתי שם 5 שעות. ניסו לפתוח את הדלת אבל לא נתתי (הם כנראה חשבו שהדלת תקועה). שמעתי איך הפכו את כל  בית, כי ראו אותי רצה לכוון הבית ולא הבינו לאן נעלמתי. הורדתי את השמלה העליונה שהיה עליה טלאי צהוב ונשארתי עם חולצה וחצאית, את השמלה והמגפיים השארתי בשירותים.

ברחתי מהגטו בסביבות 11:00 בבוקר, בסביבות 17:00 אחר הצהריים הבנתי שהמהומה שככה ואז הלכתי לחפש את ביתה של ראמאנאוסקיינה. נכנסתי לבית אחד ומיד גירשו אותי. הבית הבא שניסיתי כבר היה ביתה. ראמאנאוסקיינה עצמה לא היתה, היו שם בחורה צעירה ואישה זקנה, חמותה של ראמאנאוסקיינה, בנה נהרג כשהיה עם הפרטיזנים, הוא היה קומוניסט ובגלל זה הרגו אותו. הזקנה התחילה לצרוח: "לא מספיק שאת הבן שלי הרגו, את רוצה להביא עלינו צרות נוספות", התחלתי לבכות ואמרתי "יש לנו שני בתים ברדווילישקיס ואני אתן לך אותם והנה השעון שלי אתן לך גם אותו". אני בכיתי מאוד והיא לא הסכימה בשום פנים. הבחורה הצעירה שישבה שם היתה יפה מאוד, היא אמרה לי: "בואי אני אוציא אותך מפה" והיא הלכה איתי. אמרתי לה שאני ארשום את הבית עליה ואתן לה הכל רק שתוציא אותי משם. כל הכפר כבר היה מלא גרמנים שחיפשו אותנו. 20 איש ברחו מהמחנה, 12 נתפסו ועוד כמה נהרגו על הגדר. הבחורה הזו הוציאה אותי משם, הלכנו סביב המחנה שהיה מלא גרמנים אבל הצלחנו לעבור. באחד המקומות היא אמרה לי להסתתר עד הערב בתעלת ניקוז לצד הכביש. היא השכיבה אותי בתעלה שהיתה מלאה מים, כיסתה בדשא, קרשים וזרדים ואמרה "אל תצאי מפה". ככה ישבתי עד שהיא הגיעה מאוחר בערב והביאה לי לחם וחלב ואני נתתי לה את השעון. היא אמרה שתשוב יותר מאוחר אבל לא חזרה ואני שכבתי שם ולא ידעתי אם עדיין יום או כבר לילה. עברו מעלי ואני שכבתי שם, לא יודעת כמה זמן. בבוקר העוזרת הליטאית שלנו הגיעה למחנה להביא לנו קצת אוכל ואמרו לה שברחתי, היא הלכה אל ראמאנאוסקיינה לחפש אותי והאישה הצעירה אמרה שהיא לא היתה בבית והזקנה לא הסכימה להשאיר אותי אצלה אז הועברתי למקום אחר אבל עכשיו אי אפשר להגיע לשם כי המקום מלא גרמנים. העוזרת שלנו אמרה שבעיני אלוהים היא אחראית עליי ולכן היא חייבת למצוא אותי, ובסופו של דבר כשהיא מצאה אותי הייתי מכוסה כולי בעלוקות עד כדי כך שהיו צריכים לגלח את שערות ראשי כדי לסלק אותן וכל גופי היה מלא סימנים מהן. העוזרת שלנו הביאה אותי לאחיה בכפר ושם שהיתי כמה ימים. הם שיכנו אותי בחדר בקומה העליונה עם בחורה שסבלה מאפילפסיה. בגלל שפחדתי ממנה ואמרתי שאני מעדיפה למות מאשר לישון איתה, הם הרשו לי לרדת בשעות הלילה לקומה התחתונה. לילה אחד כשהלכתי לשירותים (שהיו בחצר) הכלב שלהם התחיל לנבוח עלי, הגיע 'בנדיט' ששאל היכן נמצא הזר שגרם לכלב לנבוח ואז הייתי צריכה לעזוב אך לא היה לאן. הם החביאו אותי ביער לא רחוק משם. היה להם גם ילד רוסי רועה צאן ופחדתי גם ממנו שלא יראה אותי. כל היום הייתי שוכבת ללא תנועה ובערב העוזרת שלנו היתה יוצאת ליער בטענה שהיא הולכת לחלוב את הפרה ונשארת לישון איתי. כך שכבתי מספר ימים (לא זוכרת כמה) ובסוף העוזרת לקחה אותי לאחיין שלה, פרטיזן.

הפרטיזנים עברו ממקום למקום והאחיין נשלח למשימה ואותי החזירו חזרה לאותו כפר. באותו זמן חיה, הדודה של אמא, ברחה גם היא מהמחנה. היא הסתתרה בבית באותו כפר ובדרך נס הגיעה אלינו. להחזיק את שתינו הם לא יכלו, אז פנינו אל האישה
הליטאית שדאגה להעברת בת הדודה (פרנסיס), ותמורת תשלום היא הסכימה לקחת אותנו למישהו ברדווילישקיס. באותו זמן החזית היתה בפוניבז' המרוחקת מרדווילישקיס בכ-70 ק"מ. כל זה קרה מהר מאד. לקחו אותנו לאנשים שלא הכרנו, לעליית הגג שלהם. משם שמענו איך הפציצו את הגטו בשאולאיי (המרוחקת כ-10 ק"מ מרדווילישקיס) וראינו איך זרקו את הפצצות. ואז שמענו איך האנשים שהסתירו אותנו רבים ומישהי צעקה שהיא תלשין שלמעלה מחביאים יהודים. הדודה חיה אמרה שאנחנו חייבים לברוח מפה. בעליית הגג היה מעט מזון, לקחנו לחם וביצים, לא נגענו בבשר החזיר, לבשנו שמלות ישנות
שמצאנו שם, חבשנו מטפחות לראשינו והלכנו. לאן הלכנו לא ידענו. הדודה חיה היתה מהעיירה 'פאשבינטינה' (Pashventine)
והיא אמרה שכדאי ללכת לשם. הלכנו יום שלם. באחד המקומות נכנסנו לבית של ליטאים לשתות, הדודה דיברה ליטאית מצוין ואני לא יכולתי לפתוח את הפה כי בשלוש השנים שהייתי במחנה-העבודה שכחתי לגמרי ליטאית. הליטאים אמרו שהם עכשיו מפחדים מיהודים, כי הם שמעו שעכשיו היהודים מסתובבים עם סכינים כנקמה. הליטאי אמר שהבן שלו היה 'פוליצאיי' (שוטר ששיתף פעולה עם הגרמנים) בקובנה (Kovna, קאונס Kaunas) ושהוא מפחד שהיהודים יכולים להתעלל בו. הדודה חיה אמרה שאבא שלי גם היה 'פוליצאיי' ובגלל זה אנחנו במנוסה, כי גם אנחנו מפחדים, ועליי היא אמרה שאני יודעת רק פולנית ושום שפה אחרת. הם השקו אותנו אך הדודה פחדה להשאר בבית הזה. וכך המשכנו בדרך, עברנו באותו יום 30 או 40 ק"מ ועוד שניים-שלושה בתים דומים.

כבר ירד הערב ואנחנו התייבשנו, נרטבנו, התייבשנו שוב ונרטבנו שוב ולא היה לאן ללכת. אז ראינו ליד הדרך בית קטן ישן ורעוע. הדודה אמרה או שניגמר ביער או שניכנס לבית הזה. נכנסנו. גרו שם אנשים מבוגרים, הזקנה היתה מעל גיל 80 והיו גם בן ובת בסביבות גיל 60 או יותר. הבית היה מוזנח, במקום רצפה היתה אדמה (זה נקרא 'בית בלי רצפה') והדודה ספרה את אותו הסיפור כמו קודם: שאבא שלי היה 'פוליצאיי' ואנחנו במנוסה מהרוסים, מפחדים שיתפסו אותנו ושיש לנו משפחה ב'לינקובו' ( Linkovo ) ואנחנו מבקשים רק להעביר אצלם את הלילה. כשהם שמעו שאנו רק רוצים להשאר לילה אחד, נתנו לנו להכנס וגם לאכול. דודה חיה רחצה עבורם סיר, אז הם צעקו עליה "למה את שוטפת את הסירים? הוצאת את כל
השומן! אנחנו רק שוטפים קצת במים קרים וממשיכים לבשל". דודה חיה עזרה להם בגן הירק, אז הם אמרו "טוב, תישארו כבר". ואני סרגתי. יום אחד נתנו לי גם לחלוב את הפרה אבל לא הייתי מנוסה והפרה בעטה והפכה את דלי החלב וכיוון שבעלי הבית היו מאוד קמצנים ופחדתי שיגרשו אותנו, חלבתי פרה של מישהו אחר והבאתי להם חלב לבית. כשהגיע מועד קציר
התבואה, הלכנו לעזור להם בקציר והדודה טיפלה בגן הירק. היינו שם שלושה ימים, ישנו על קש שכוסה בסדין, זה היה נורא, על כל הסדין קפצו פרעושים. באחת ההזדמנויות ראיתי מישהו רוכב על אופנוע- ונבהלתי, הדודה שלי היתה
מתעוררת ומדברת איתי ביידיש ואני הייתי צריכה לדחוף אותה קלות שלא תדבר, פעמיים-שלוש ביום הייתי צריכה להתפלל כנוצרייה ולהצטלב והייתי שוכחת מאיזה כוון מצטלבים וכשהמקומיים שאלו למה אני עושה את זה הפוך, הדודה הסבירה שכך עושים את זה בפולין.

למזלנו הם היו אנשים פשוטים מאוד וחסרי השכלה וקיבלו את ההסבר שלה. יום אחד ראיתי קצין נוסע על אופנוע בדרך שהיתה מרוחקת מעט מהבית ושאלתי את הדודה מה זה? היא אמרה הוא נוסע לעצור אותנו! אותי- ילדה בת 14 ואישה זקנה- פשוט היינו מבולבלות מרוב פחד, לא יכולנו לדעת אם זה קצין גרמני, ראינו שמישהו נע בדרך והדודה אמרה: בבוקר נלך מפה. יצאנו מהבית וראינו ששוב מפציצים, למחרת ראינו צבא צועד בדרך. הדודה אמרה שכל הצבא הזה בא לקחת אותנו. מתברר שאלה היו כבר הרוסים, אבל עדיין חששנו להגיד שאנחנו יהודים, כי אחרי הסיפור שהיהודים מסתובבים עם סכינים
ומנסים לנקום, חשבנו שגם הרוסים יכולים להרוג אותנו. שהינו בבית הליטאי הזה עוד כמה ימים ושוב החלה ההפצצה, לא יודעת אם היו אלה הרוסים או הגרמנים. ברחנו תוך כדי ההפצצות ליער יחד עם בעלי הבית. אני הייתי צריכה לסחוב את שמיכת הפוך ושתי הכריות של בעלת הבית, במהלך הריצה ליער הפלתי את המשא ונפלתי עליו, וכעבור כמה צעדים בעלת הבית תפסה אותי וצעקה עליי "השמיכות שלי! השמיכות שלי" והכריחה אותי לרוץ חזרה תוך כדי ההפצצה, לאסוף את
הכל ולהביא לה. פצצה אחת נפלה לידי, כמטר וחצי ממני, וחדרה לקרקע מבלי להתפוצץ. (מאוחר יותר הרוסים סילקו אותה). לאחר שלושה ימים התאספו שם אנשים (ליטאים), ודיברו על ללכת ליער לנקום ברוסים וביהודים- אם נותרו. נבהלו וברחנו, השכם בבוקר יצאנו הביתה לרדווילישקיס. בדרך נתקלנו בגוויה של סוס ודודה חיה אמרה שזה סימן לא טוב, שלא נמצא שם אף אחד. ואני בכל זאת קיוויתי שאמא תחזור ואבא יבוא. הגענו לרדווילישקיס. לא היה שם אף אחד, מצאנו עוד כמה יהודים שברחו יחד איתנו (ממחנה העבודה), איתם היתה גם החברה שלי, נחמה קסל Kesel (כיום היא חיה בחיפה) עם אמא שלה. שהינו בבית שנעזב על ידי הגרמנים, הדיוויזיה הליטאית של הצבא הסובייטי בדיוק עברה בסביבה ונודע להם שאנחנו נמצאים בבית הזה והם הביאו לנו מצרכים. היינו שם כמה ימים. בזמן שהיינו בבית הנטוש גיליתי שחברי לוסיק (אריה בקין) ברח מהמחנה ביום שאנחנו ברחנו. החזית נעצרה ליד שאולאיי ואנחנו שוב ברחנו ברגל לכוון 'פאניבז'יס' (Panevezis) לאחר מכן הסיעו אותנו ברכב צבאי עד ל'שוונצ'יונליס' (Svenchionelis) וברכבת (ישנּוּ בפרוזדור של הקרון) עד שהגענו ל'ווילנוס' (Vilnius, וילנה) "ערומים ויחפים".

השנה היתה 1944. נתנו לנו מקום בבית אבות, היו שם עוד משפחות מהמקומות מהם אנחנו באנו. הינו הולכים לבקש לחם מהחיילים, אני אישית הייתי מחכה שאחד הזקנים בבית האבות היה משאיר קצת לחם או דייסה. הייתי תופרת מה'שינל' (מעיל של חיילים) כובעים והייתי מוכרת ומרוויחה כסף. וכך סבלנו 3-4 חודשים עד בוא הקור. אחר כך חזרנו לרדווילישקיס.