בתחילת המלחמה ( 22 ליוני 1941 ) כשהחלו ההפצצות רצנו מרחק של כחמישה קילומטרים עד שהגענו למשק שהיה שייך ליהודי. רצנו כל המשפחה המורחבת שכללה גם את פאניה, שהיו לה ילדים קטנים, את גרוניה, שהיתה בהריון, ואנחנו עם אחותי ועם אחי שהיה אז בן שנתיים. סבא לא רצה לנסוע לרוסיה כי שם האוכלוסיה לא היתה דתית ואמר שיותר טוב למות מאשר להפקיר את הנשמה שלנו.
ביום השלישי לשהותנו במשק ראינו שבעיירה רדווילישקיס מתנוסס דגל אדום, אך לא שמנו לב שמעל הרקע האדום היה הסמל הפאשיסטי (צלב הקרס). לאחר מכן התברר שבעיירה כבר היו גרמנים ואנו פחדנו לחזור הביתה. נשארנו בחווה כחמישה ימים נוספים ואולי יותר, לא זוכרת, עד שהגרמנים הגיעו וגרשו אותנו.
חזרנו הביתה לרדווילישקיס. לאחר יומיים אמרו לנו שאדם מהבית שלנו ירה על גרמני ואדם אחר אמר שבתמורה צריך להרוג יהודי. לקחו את אבי ואת השכן, גבלוביץ (Gevelivitch), אל המשטרה המקומית. כשאבא חזר הוא סיפר שהוא הוחזק עם השכן ושמע את השוטרים אומרים שצריך להרוג אחד מהם ואבא לא הבין את מי משניהם החליטו להרוג. רק לאחר ששמע ירייה אבא נוכח לגלות את גבלוביץ מוטל הרוג לידו. אבא חזר מוכה וחבול.
למחרת נערך 'מופע' ליד הגימנסיה הליטאית בעיירה: הרב הוכרח לרכוב על חזיר כשהוא אוחז בשני דליים ולדלג מעל גדר. אני לא ראיתי את זה בעצמי, אך מעדותיהם של אחרים המחזה היה נורא. כולם התאספו להתבונן, זה היה נורא. גם אבי היה שם,
הוא חזר ואמר לאמא: "ליוּבּה את יותר חזקה ממני, צריך לקחת משהו ו'לגמור' כי אני לא אוכל להחזיק מעמד". כל יום אבא נלקח בכוח לעבודה ואנחנו היינו בבית עם אמא. אני לא זוכרת כמה ימים זה נמשך. אחר כך נאמר לנו לקחת מה שאנו יכולים לשאת וגירשו אותנו אל ה'קזארמה' ('קסרקטין', מגורי החיילים), זה היה המחנה הראשון ששהינו בו.
היינו שלושה ילדים קטנים: אני בת 13, אחותי בת 8 ואחי הפעוט. אמא לקחה סוכר ולחם בכמות שניתן היה לסחוב ואת אחי בעגלה וכך הלכנו אל המחנה ("Lager"). הלכנו ברחוב הראשי, אליו נאספו היהודים מכל הרחובות וכך הובילו אותנו ברגל כשניים-שלושה קילומטרים אל מגורי החיילים ושם שהינו שלושה לילות. אחרי כן באו (ליטאים) ואמרו שכל הגברים מגיל 16 עד 100 צריכים לצאת לרחוב. אבא עדיין לא חזר מהעבודה, סבא וכל הדודים יצאו לרחוב אבל פתאום אמרו להם לחזור חזרה לבתים, וכעבור כרבע שעה שוב הורו לכולם להתאסף בחוץ ולקחו אותם. לא ראינו אותם יותר. באותו זמן אבא היה בעבודה. חיפשו זגג אך מכיוון שאבא לא היה זגג הוא נלקח ומאז לא חזר. לא ראינו אותו שוב. אחרי המלחמה התברר שהרגו את כולם ביער ליד רדווילישקיס.
כעבור מספר ימים הליטאים ביקשו שנעביר לידיהם את כל הציוד והרכוש שהיה שייך לגברים וגם דרשו שוחד, כסף וזהב כתנאי להחזרת הגברים (שכבר נרצחו), מסרנו את כל מה שהיה לנו אך הגברים לא חזרו. במחנה זה התעללו בנו, ערכו חיפושים, הפכו הכל, ערכו חיפושים גופניים, העמידו אותנו על ברכינו ולקחו הכל. לאחר יומיים-שלושה, הליטאים אמרו שהם מוכנים לקחת אל הכפר אנשים שיתנדבו לעבוד, היו כמה חברה צעירים שהתנדבו לנסוע לכפר- כולם נרצחו.
אמא הלכה לעבודה ואחי הקטן חלה מאוד, אמא ביקשה ממעסיקיה הליטאיים לטפל בילד החולה ולהיעדר זמן מה מהעבודה, אך המעסיק הליטאי אמר: "למה לטרוח, שיתפגר". רצה הגורל ולמחרת ילדו של הליטאי נמצא מת במיטתו.
כעבור זמן מה התחילו להוציא אותנו מהמחנה, אמרו לנו שזה כדי לעבוד, אבל חלק מהאנשים נלקחו לעיירה ז'אגארה (Zagare) ונרצחו שם. שמענו ששבוע לאחר הטבח עדיין רחצו שם את הרחובות מהדם. היה לנו מכר, עו"ד שגר בדירת הדודה, הוא ייעץ לנו לא לנסוע לז'אגארה אלא לגטו של שאולאיי ('שאבלי').
אל גטו שאולאיי הגענו בעגלה רתומה לסוסים, היה גשם נוראי ולא היה לנו מען אז עמדנו יום שלם ברחוב. לקראת ערב כל מי שלא מצא קורת גג הועבר לבית הכנסת. לאמא היה התקף של אבנים בכליות ומשפחה בשם ברינט (Brint), הכניסה את אמא והתינוק לביתם, הם השכיבו אותה בחדר וההתקף עבר. אמא נשארה שם שבועיים. משפחת ברינט מנתה אשה ושלושה בנים, הם היום חיים בארץ.
אחותי ואני ישנו בעליית גג של מישהו בגטו, אחת הדודות התאכסנה אצל חברתה והדודה השנייה במקום אחר - התפזרנו כולנו: שתי האחיות של אמא- פאניה וגרוניה ועוד דודה של אמא- חיה, והחותנת של דודה גרוניה- זלטה, (זלטה איבדה בעל ושלושה בנים, אחד מהם היה בעלה של גרוניה). היינו סה"כ עשר נפשות והיינו מפוזרים עד שמצאנו בסוף חדר ומטבחון לכולנו. אז החלו ה-'פספורטים'.
הסיפור עם ה'פספורטים' החל ב-1941 , בסתיו. אני לא זוכרת את הצבעים טוב, אבל נדמה לי שהפספורט הראשון היה צהוב. היה צריך לעמוד בתור כדי לקבל פספורט. מי שמצא חן בעיני הגרמנים קיבל פספורט ומי שלא - נלקח לבית הכנסת (והוצא להורג). אמא נכנסה לתור מספר פעמים ויצאה ממנו, כי חששה שלא תמצא חן בעיני הגרמנים, אך בסופו של דבר היא קיבלה את הפספורט איכשהו.
לא כל היהודים מרדווילישקיס יכלו למצוא מקום מגורים בגטו, אלה שלא הצליחו למצוא מגורים התאספו בבית ברחוב אז'רו (Ezero) מספר 14. יום אחד כולם נלקחו מהבית, הועברו לבית הכנסת ונרצחו. מבית הכנסת אנשים היו נלקחים ברכב לעיר שאולאיי ושם היו הורגים אותם. רוב שכנינו מרדווילישקיס לא שרדו. אחר כך החליפו את הפספורטים הצהובים בכחולים וכך נמשך דילול האוכלוסיה, כל פעם היה צריך לעמוד בתור מחדש ולהסתכן. בעזרת מכר או קרוב משפחה איכשהו שוב השגנו פספורט.
אמא רצתה לגמול למשפחת ברינט, שקיבלו אותה לביתם בזמן ההתקף, על טוב ליבם, היא כיבסה עבורם ולאור התוצאות הנאות החלו אנשים בגטו לתת לחם לילדים בתמורה לעבודת הכביסה.
אחת הדודות עבדה בשדה תעופה קטן והדודה השנייה עבדה במחסני קמח (אלוואטור Elevator).
הדודה קיבצה נדבות: תפוחי אדמה, עצים להסקה וכיוון שהיא רזתה מאוד והבגדים היו גדולים עליה, היא הבריחה על גופה קמח בשקיות. פעם היא נתפסה מבריחה תפוחי אדמה והוכרחה לעמוד על ברכיה 5 שעות. בספטמבר דודה גרוניה ילדה את בתה הבכורה פייגה (פרנסיס, פייגל'ה). באותה עת כבר איבדה דודה גרוניה גם את אביה וגם את בעלה. גרנו כולנו יחד בחדר, התינוקת ישנה בעגלה של אחי הקטן. בלילה היא פתאום התחילה לבכות, אמא התעוררה וראתה עכברוש גדול מזנק מהעגלה של התינוקת. ניסינו להשאר ערים כדי לשמור עליה מהעכברוש אך בסופו של דבר נרדמנו כי היינו עייפים מהעבודה והעכברוש חזר ונגס בה. התינוקת קיבלה הרעלת דם ולא היו תרופות, הביאו רופא שאמר: "אנשים מתים כל הזמן, תנו לה למות, בשביל מה שתסבול". למרות זאת נתנו לתינוקת "ברונטזין" (Brontazin) והיא החלימה.
(בזמן שהראיון נערך פרנסיס גרה עם בעלה וארבעת ילדיה בירושלים, היום מתגוררת במודיעין).
וכך היינו. אמא, שקיבלת את הכינוי "הכובסת", עבדה אצל אחת המשפחות, עבודת הכביסה ערכה שבוע שלם ותוך כדי תליית הכביסה היא שמה לב שבאחת החולצות יש יהלומים, היא קראה לבעלת הבית ואמרה "למרות שאני רק כובסת אני מבינה שזה כנראה דבר יקר ערך" בעלת הבית לקחה את היהלומים ואמרה שמדובר בחיקויים זולים, אך בנה של בעלת הבית הביע פליאה על כך שבזמנים קשים כאלו עדיין ישנם אנשים שמוצאים חפצים יקרי ערך ובוחרים להחזיר אותם.
לי היו שתי עבודות. בעבודתי הראשונה הייתי הולכת בלילה לעמוד בתור ללחם, אנחנו קיבלנו 890 גרם לחם למשפחה, התקציב חוּשב כך: שני בני משפחה קיבלו 130 גרם כל אחד, 2 ילדים קיבלו 50 גרם כל אחד, הילדים הקטנים קיבלו 40 גרם כל אחד וכל מבוגר 90 גרם. כך הייתי עומדת כל לילה בתור ללחם עבור עשרה אנשים ליום אחד. בנוסף לכך מדי פעם הדודה היתה מבריחה מהעבודה תפוח אדמה קפוא שמצאה באדמה, היינו משרים אותו יום שלם בדלי מים ועושים ממנו לביבות. עבודתי השנייה היתה לבשל, לשטוף את הרצפות ולנקות את הבית. אצלנו היה חדר אחד, אך הוא היה נקי. בנוסף גם הייתי סורגת עבור אנשים. בחדר היתה מנורה קטנה, חיה, דודה של אמא, ואני היינו יושבות וסורגות גרביים וכפפות לאור המנורה, ומזה התפרנסנו. ובנוסף לכל זה היו עוד ילדים קטנים שהיינו צריכות להשגיח עליהם. דבר נוסף שאנחנו הילדים היינו עושים היה ללכת ולקבל את פני ההורים והדודה כשהם חוזרים מהעבודה. אם הם היו מביאים משהו היו עוצרים אותם, מכים אותם ומעמידים אותם על ברכיהם. אנחנו חיכינו בקוצר רוח לחזרתה של הדודה, אז אני ושאר הילדים היינו נאספים ליד שערי הגטו, למרות שגם המשטרה של הגטו וגם המשטרה הליטאית היו מסלקים אותנו שוב ושוב, אבל ילדים נשארים ילדים...
אנחנו עמדנו ליד השער וחיכינו לראות אם יבואו או לא יבואו. היו מקרים שונים של התעללות, במיוחד על ידי הליטאים. יהודים שנתפסו מנסים להבריח מזון עברו התעללויות, הכאות והוכנסו לכלא, אבל לא היתה ברירה, לדודה גרוניה נולדה
תינוקת והיינו צריכים חלב בשבילה, הדודה היתה הולכת עם בקבוק גומי (בקבוק מים חמים ששימש לחימום) קשור על בטנה כדי להבריח חלב ובנוסף היא היתה מכניסה דברים לכיס פנימי שהיה תפור לה בתוך המעיל.
ובכל זאת ילדים נשארים ילדים, אני זוכרת ששיחקנו "קלאס". היתה לי חברה בגילי (היום היא מתגוררת בחיפה), אביה ואחיה נרצחו ואמה היתה בכלא כיוון ניסתה להבריח משהו אל הגטו. הכלא היה ממוקם ליד הגטו ואנו היינו הולכות לכלא לראות את אמא שלה מהחלון. פעם אחת האם סימנה לנו מהחלון שלמחרת היא תהיה למטה ברחוב אך אנחנו הבנו בטעות שלמחרת היא תהיה באדמה והחברה שלי נכנסה להיסטריה. למחרת שוחררה האם.
אנשים כל הזמן חשבו איך להשתחרר, בן הדוד שלי ואחי ברחו לפני האקציה של הילדים דרך גדר תיל אך נתפסו על ידי הליטאים והוחזרו לגטו. על הגטו שמרו שוטרים ליטאים, מסביב לגטו וליד השער. היו בנוסף גם שוטרים יהודיים ושלטון מקומי. אנשים לא תמיד יצאו לעבודה אז השוטרים היהודים היו מוציאים אותם בכוח ובכעס. לא כולם היו רעי-לב, היו גם אנשים טובים, אחד מהם אפילו התנדב להצטרף לאקציה של הילדים ונספה איתם. העבודה היתה קשה וכולם היו רעבים. ליהודים המקומיים היה קל יותר כיוון שהם עוד החזיקו ברכוש כלשהו. אך לאנשים כמונו היה קשה מאוד.
התגוררנו בבית פינתי. בקומת המרתף התגוררה אישה נוספת, היא היתה אישה צעירה יפה מאוד ומטופחת, ציפורניה היו עשויות והיו לה הרבה דברים יפים. לא היתה לה אמא ולאחר שהרגו את אביה ואת שלושת אחיה היא איבדה את שפיותה והיתה מסתובבת מלוכלכת מאוד, עם חבל ורצתה לתלות את עצמה או להטביע את עצמה בנהר. אנו הילדים היינו עוקבים
אחריה והצלנו אותה מספר פעמים, היא ישנה איתנו בבית מתחת לחלון במרתף ושם גם מתה.
חזרנו הביתה לרדווילישקיס. לאחר יומיים אמרו לנו שאדם מהבית שלנו ירה על גרמני ואדם אחר אמר שבתמורה צריך להרוג יהודי. לקחו את אבי ואת השכן, גבלוביץ (Gevelivitch), אל המשטרה המקומית. כשאבא חזר הוא סיפר שהוא הוחזק עם השכן ושמע את השוטרים אומרים שצריך להרוג אחד מהם ואבא לא הבין את מי משניהם החליטו להרוג. רק לאחר ששמע ירייה אבא נוכח לגלות את גבלוביץ מוטל הרוג לידו. אבא חזר מוכה וחבול.
למחרת נערך 'מופע' ליד הגימנסיה הליטאית בעיירה: הרב הוכרח לרכוב על חזיר כשהוא אוחז בשני דליים ולדלג מעל גדר. אני לא ראיתי את זה בעצמי, אך מעדותיהם של אחרים המחזה היה נורא. כולם התאספו להתבונן, זה היה נורא. גם אבי היה שם,
הוא חזר ואמר לאמא: "ליוּבּה את יותר חזקה ממני, צריך לקחת משהו ו'לגמור' כי אני לא אוכל להחזיק מעמד". כל יום אבא נלקח בכוח לעבודה ואנחנו היינו בבית עם אמא. אני לא זוכרת כמה ימים זה נמשך. אחר כך נאמר לנו לקחת מה שאנו יכולים לשאת וגירשו אותנו אל ה'קזארמה' ('קסרקטין', מגורי החיילים), זה היה המחנה הראשון ששהינו בו.
היינו שלושה ילדים קטנים: אני בת 13, אחותי בת 8 ואחי הפעוט. אמא לקחה סוכר ולחם בכמות שניתן היה לסחוב ואת אחי בעגלה וכך הלכנו אל המחנה ("Lager"). הלכנו ברחוב הראשי, אליו נאספו היהודים מכל הרחובות וכך הובילו אותנו ברגל כשניים-שלושה קילומטרים אל מגורי החיילים ושם שהינו שלושה לילות. אחרי כן באו (ליטאים) ואמרו שכל הגברים מגיל 16 עד 100 צריכים לצאת לרחוב. אבא עדיין לא חזר מהעבודה, סבא וכל הדודים יצאו לרחוב אבל פתאום אמרו להם לחזור חזרה לבתים, וכעבור כרבע שעה שוב הורו לכולם להתאסף בחוץ ולקחו אותם. לא ראינו אותם יותר. באותו זמן אבא היה בעבודה. חיפשו זגג אך מכיוון שאבא לא היה זגג הוא נלקח ומאז לא חזר. לא ראינו אותו שוב. אחרי המלחמה התברר שהרגו את כולם ביער ליד רדווילישקיס.
כעבור מספר ימים הליטאים ביקשו שנעביר לידיהם את כל הציוד והרכוש שהיה שייך לגברים וגם דרשו שוחד, כסף וזהב כתנאי להחזרת הגברים (שכבר נרצחו), מסרנו את כל מה שהיה לנו אך הגברים לא חזרו. במחנה זה התעללו בנו, ערכו חיפושים, הפכו הכל, ערכו חיפושים גופניים, העמידו אותנו על ברכינו ולקחו הכל. לאחר יומיים-שלושה, הליטאים אמרו שהם מוכנים לקחת אל הכפר אנשים שיתנדבו לעבוד, היו כמה חברה צעירים שהתנדבו לנסוע לכפר- כולם נרצחו.
אמא הלכה לעבודה ואחי הקטן חלה מאוד, אמא ביקשה ממעסיקיה הליטאיים לטפל בילד החולה ולהיעדר זמן מה מהעבודה, אך המעסיק הליטאי אמר: "למה לטרוח, שיתפגר". רצה הגורל ולמחרת ילדו של הליטאי נמצא מת במיטתו.
כעבור זמן מה התחילו להוציא אותנו מהמחנה, אמרו לנו שזה כדי לעבוד, אבל חלק מהאנשים נלקחו לעיירה ז'אגארה (Zagare) ונרצחו שם. שמענו ששבוע לאחר הטבח עדיין רחצו שם את הרחובות מהדם. היה לנו מכר, עו"ד שגר בדירת הדודה, הוא ייעץ לנו לא לנסוע לז'אגארה אלא לגטו של שאולאיי ('שאבלי').
אל גטו שאולאיי הגענו בעגלה רתומה לסוסים, היה גשם נוראי ולא היה לנו מען אז עמדנו יום שלם ברחוב. לקראת ערב כל מי שלא מצא קורת גג הועבר לבית הכנסת. לאמא היה התקף של אבנים בכליות ומשפחה בשם ברינט (Brint), הכניסה את אמא והתינוק לביתם, הם השכיבו אותה בחדר וההתקף עבר. אמא נשארה שם שבועיים. משפחת ברינט מנתה אשה ושלושה בנים, הם היום חיים בארץ.
אחותי ואני ישנו בעליית גג של מישהו בגטו, אחת הדודות התאכסנה אצל חברתה והדודה השנייה במקום אחר - התפזרנו כולנו: שתי האחיות של אמא- פאניה וגרוניה ועוד דודה של אמא- חיה, והחותנת של דודה גרוניה- זלטה, (זלטה איבדה בעל ושלושה בנים, אחד מהם היה בעלה של גרוניה). היינו סה"כ עשר נפשות והיינו מפוזרים עד שמצאנו בסוף חדר ומטבחון לכולנו. אז החלו ה-'פספורטים'.
הסיפור עם ה'פספורטים' החל ב-1941 , בסתיו. אני לא זוכרת את הצבעים טוב, אבל נדמה לי שהפספורט הראשון היה צהוב. היה צריך לעמוד בתור כדי לקבל פספורט. מי שמצא חן בעיני הגרמנים קיבל פספורט ומי שלא - נלקח לבית הכנסת (והוצא להורג). אמא נכנסה לתור מספר פעמים ויצאה ממנו, כי חששה שלא תמצא חן בעיני הגרמנים, אך בסופו של דבר היא קיבלה את הפספורט איכשהו.
לא כל היהודים מרדווילישקיס יכלו למצוא מקום מגורים בגטו, אלה שלא הצליחו למצוא מגורים התאספו בבית ברחוב אז'רו (Ezero) מספר 14. יום אחד כולם נלקחו מהבית, הועברו לבית הכנסת ונרצחו. מבית הכנסת אנשים היו נלקחים ברכב לעיר שאולאיי ושם היו הורגים אותם. רוב שכנינו מרדווילישקיס לא שרדו. אחר כך החליפו את הפספורטים הצהובים בכחולים וכך נמשך דילול האוכלוסיה, כל פעם היה צריך לעמוד בתור מחדש ולהסתכן. בעזרת מכר או קרוב משפחה איכשהו שוב השגנו פספורט.
אמא רצתה לגמול למשפחת ברינט, שקיבלו אותה לביתם בזמן ההתקף, על טוב ליבם, היא כיבסה עבורם ולאור התוצאות הנאות החלו אנשים בגטו לתת לחם לילדים בתמורה לעבודת הכביסה.
אחת הדודות עבדה בשדה תעופה קטן והדודה השנייה עבדה במחסני קמח (אלוואטור Elevator).
הדודה קיבצה נדבות: תפוחי אדמה, עצים להסקה וכיוון שהיא רזתה מאוד והבגדים היו גדולים עליה, היא הבריחה על גופה קמח בשקיות. פעם היא נתפסה מבריחה תפוחי אדמה והוכרחה לעמוד על ברכיה 5 שעות. בספטמבר דודה גרוניה ילדה את בתה הבכורה פייגה (פרנסיס, פייגל'ה). באותה עת כבר איבדה דודה גרוניה גם את אביה וגם את בעלה. גרנו כולנו יחד בחדר, התינוקת ישנה בעגלה של אחי הקטן. בלילה היא פתאום התחילה לבכות, אמא התעוררה וראתה עכברוש גדול מזנק מהעגלה של התינוקת. ניסינו להשאר ערים כדי לשמור עליה מהעכברוש אך בסופו של דבר נרדמנו כי היינו עייפים מהעבודה והעכברוש חזר ונגס בה. התינוקת קיבלה הרעלת דם ולא היו תרופות, הביאו רופא שאמר: "אנשים מתים כל הזמן, תנו לה למות, בשביל מה שתסבול". למרות זאת נתנו לתינוקת "ברונטזין" (Brontazin) והיא החלימה.
(בזמן שהראיון נערך פרנסיס גרה עם בעלה וארבעת ילדיה בירושלים, היום מתגוררת במודיעין).
וכך היינו. אמא, שקיבלת את הכינוי "הכובסת", עבדה אצל אחת המשפחות, עבודת הכביסה ערכה שבוע שלם ותוך כדי תליית הכביסה היא שמה לב שבאחת החולצות יש יהלומים, היא קראה לבעלת הבית ואמרה "למרות שאני רק כובסת אני מבינה שזה כנראה דבר יקר ערך" בעלת הבית לקחה את היהלומים ואמרה שמדובר בחיקויים זולים, אך בנה של בעלת הבית הביע פליאה על כך שבזמנים קשים כאלו עדיין ישנם אנשים שמוצאים חפצים יקרי ערך ובוחרים להחזיר אותם.
לי היו שתי עבודות. בעבודתי הראשונה הייתי הולכת בלילה לעמוד בתור ללחם, אנחנו קיבלנו 890 גרם לחם למשפחה, התקציב חוּשב כך: שני בני משפחה קיבלו 130 גרם כל אחד, 2 ילדים קיבלו 50 גרם כל אחד, הילדים הקטנים קיבלו 40 גרם כל אחד וכל מבוגר 90 גרם. כך הייתי עומדת כל לילה בתור ללחם עבור עשרה אנשים ליום אחד. בנוסף לכך מדי פעם הדודה היתה מבריחה מהעבודה תפוח אדמה קפוא שמצאה באדמה, היינו משרים אותו יום שלם בדלי מים ועושים ממנו לביבות. עבודתי השנייה היתה לבשל, לשטוף את הרצפות ולנקות את הבית. אצלנו היה חדר אחד, אך הוא היה נקי. בנוסף גם הייתי סורגת עבור אנשים. בחדר היתה מנורה קטנה, חיה, דודה של אמא, ואני היינו יושבות וסורגות גרביים וכפפות לאור המנורה, ומזה התפרנסנו. ובנוסף לכל זה היו עוד ילדים קטנים שהיינו צריכות להשגיח עליהם. דבר נוסף שאנחנו הילדים היינו עושים היה ללכת ולקבל את פני ההורים והדודה כשהם חוזרים מהעבודה. אם הם היו מביאים משהו היו עוצרים אותם, מכים אותם ומעמידים אותם על ברכיהם. אנחנו חיכינו בקוצר רוח לחזרתה של הדודה, אז אני ושאר הילדים היינו נאספים ליד שערי הגטו, למרות שגם המשטרה של הגטו וגם המשטרה הליטאית היו מסלקים אותנו שוב ושוב, אבל ילדים נשארים ילדים...
אנחנו עמדנו ליד השער וחיכינו לראות אם יבואו או לא יבואו. היו מקרים שונים של התעללות, במיוחד על ידי הליטאים. יהודים שנתפסו מנסים להבריח מזון עברו התעללויות, הכאות והוכנסו לכלא, אבל לא היתה ברירה, לדודה גרוניה נולדה
תינוקת והיינו צריכים חלב בשבילה, הדודה היתה הולכת עם בקבוק גומי (בקבוק מים חמים ששימש לחימום) קשור על בטנה כדי להבריח חלב ובנוסף היא היתה מכניסה דברים לכיס פנימי שהיה תפור לה בתוך המעיל.
ובכל זאת ילדים נשארים ילדים, אני זוכרת ששיחקנו "קלאס". היתה לי חברה בגילי (היום היא מתגוררת בחיפה), אביה ואחיה נרצחו ואמה היתה בכלא כיוון ניסתה להבריח משהו אל הגטו. הכלא היה ממוקם ליד הגטו ואנו היינו הולכות לכלא לראות את אמא שלה מהחלון. פעם אחת האם סימנה לנו מהחלון שלמחרת היא תהיה למטה ברחוב אך אנחנו הבנו בטעות שלמחרת היא תהיה באדמה והחברה שלי נכנסה להיסטריה. למחרת שוחררה האם.
אנשים כל הזמן חשבו איך להשתחרר, בן הדוד שלי ואחי ברחו לפני האקציה של הילדים דרך גדר תיל אך נתפסו על ידי הליטאים והוחזרו לגטו. על הגטו שמרו שוטרים ליטאים, מסביב לגטו וליד השער. היו בנוסף גם שוטרים יהודיים ושלטון מקומי. אנשים לא תמיד יצאו לעבודה אז השוטרים היהודים היו מוציאים אותם בכוח ובכעס. לא כולם היו רעי-לב, היו גם אנשים טובים, אחד מהם אפילו התנדב להצטרף לאקציה של הילדים ונספה איתם. העבודה היתה קשה וכולם היו רעבים. ליהודים המקומיים היה קל יותר כיוון שהם עוד החזיקו ברכוש כלשהו. אך לאנשים כמונו היה קשה מאוד.
התגוררנו בבית פינתי. בקומת המרתף התגוררה אישה נוספת, היא היתה אישה צעירה יפה מאוד ומטופחת, ציפורניה היו עשויות והיו לה הרבה דברים יפים. לא היתה לה אמא ולאחר שהרגו את אביה ואת שלושת אחיה היא איבדה את שפיותה והיתה מסתובבת מלוכלכת מאוד, עם חבל ורצתה לתלות את עצמה או להטביע את עצמה בנהר. אנו הילדים היינו עוקבים
אחריה והצלנו אותה מספר פעמים, היא ישנה איתנו בבית מתחת לחלון במרתף ושם גם מתה.
 |
| מרשם אוכלוסין מהגטו היהודי המאשר את נוכחות ריבה, ציפה ולייזר אמולסקי (תאריכי הלידה אינם מדויקים במסמך זה) |
No comments:
Post a Comment