אחרי המלחמה

הלכתי לעוזרת הליטאית שעבדה אצלנו לפני המלחמה. היא גרה עם שתי אחיותיה בחדר קטן והיא קיבלה אותי. הלכתי ואיתרתי את המכונה של סבא לעיבוד צמר וציוד נוסף לצביעת בדים אצל אחד הליטאים. תמורת הציוד נתן לי הליטאי כל יום כיכר לחם ושקית תפוחי אדמה. הוא גר 3-4 ק"מ מאיתנו והייתי הולכת אליו כל יום הלוך וחזור לקחת את הלחם ואת תפוחי האדמה. הצלחתי להשיב את הבתים שלנו שהולאמו בזמן המלחמה על ידי הליטאים, לא יודעת איך קרה שהם החזירו לי את שני הבתים שלנו ואת הדירה של הדוד, שבזמן המלחמה התגורר בה שוטר. השוטר ברח והדירה הושבה לידינו. שוטר נוסף עדיין התגורר בדירה והיה צריך לחכות שהוא יתפנה משם. התברר לנו שבזמן המלחמה אותו שוטר היה ב- NGB (המשטרה הסובייטית). באותם ימים הסתובבו אנשים עם שקים והיו גונבים מכל הבא ליד, פתאום ראיתי שאדם כזה גונב את תפוחי האדמה שלי, רצתי לסגור את הדלת ופתאום הבנתי שזה הדוד שלי חצק'ל, שברח בתחילת המלחמה לרוסיה, הוא חזר עם אשתו (פס'ל, אחות של אבא שלי) ושני ילדיהם. הם נסעו בקרונות פחם והיו שחורים, הזקן של דוד חצק'ל היה מכוסה פחם ולקח לו זמן לשכנע
אותי שהוא אכן הוא. כל רכושם היה סכין וחתיכת לחם. נתתי להם להכנס, היינו שם עוד כמה ימים ואז עברנו לבית שלנו.
הלכתי ללימודי ערב בבית ספר ליטאי, אחרי כן עזבתי והלכתי לבית ספר ברוסית בשאולאיי, שם סיימתי את התיכון. הייתי כבר בת 17 או 18 , הייתי בחורה יפה, היה לי מחזר ורצינו ללכת לערב ריקודים. התקשטתי לקראת הערב, סידרתי את השיער וחיכיתי למחזר שלי שיבוא. פתאום אני שומעת קול קורא "ריבה'לה". אמרו לי שאמא מתה אבל זה היה הקול של אמא. ושוב אני שומעת "ריבקֶה", "ריבה'לה". גרנו בקומה השנייה יחד עם דוד חצק'ל ודודה פס'ל שחזרו מרוסיה. התחלתי לצעוק "אמא!", נכנסתי להיסטריה ובמקום לרדת לפתוח את הדלת רצתי מחדר לחדר וצעקתי "אמא!". דוד חצק'ל הדליק נר וירד לחפש אותה.

ליובה אמולסקי, לאחר המלחמה

אמא שלי היתה במחנה ריכוז (בגרמניה) וחזרה משם קטועת שתי רגליים. היא הגיעה על ברכיה, עם 2 כריות במקום רגליים, ועם מקל. בשלהי המלחמה, לאחר שרגליה נכרתו, היא ישבה על מרפסת בפולין בזמן שהחלה הפצצה. כשהתחילו להפציץ היתה בהלה גדולה, היא שכחה לרגע שרגליה נכרתו ונפלה מהמרפסת, היא נחתכה מהזכוכית ושברה את שיניה. היא היתה כולה מצולקת ושערה היה גזור קצר. אמא שלי היתה אישה יפה, ואת האישה הזו לא הכרתי. במקום הצמות הארוכות שזכרתי היו לה שערות קצרות ועומדות, לפני המלחמה היא היתה גבוהה ממני, אמא היתמרה לגובה של 172-173 ס"מ, ופתאום היא היתה קטנה כזו בלי רגליים. התחלתי לצעוק ולא יכולתי להפסיק. גם כל האחרים לא הכירו אותה, דודה חיה, שגרה איתנו באותו בית לפני המלחמה אמרה: "זו אינה ליוּבּה, זו מתחזה, כנראה שליוּבּה היתה איתה בבית חולים כלשהו והיא אספה עלינו מידע ועכשיו מתחזה לה". ואמא ענתה לה "את לא מכירה אותי? הנה, התמונה הזו שבסלון היתה שלי, אצלך היתה ספה, לי גם היתה ספה כזו, ואת השולחן הקטן הזה סבא נתן לי מתנה", והדודה מתעקשת "זו לא ליוּבּה". איתי בכלל אי אפשר היה לדבר, רק צעקות. ואמא אמרה "כשאני שכבתי במחנה הריכוז ולא רציתי להשאר בחיים ללא הרגליים שלי, אישה אחת ששכבה לידי נפטרה, הבת של האישה הגיעה ואמרה" הלוואי שהיתה נשארת בחיים, אפילו במצבך", אז החלטתי לחיות למרות שמצבי היה מאוד קשה.

ליובה וריבה אמולסקי

אמא עבדה על הברכיים באטליז שפתח הדוד חצק'ל. היא היתה הולכת על הברכיים, מתיישבת ועובדת יום שלם בקופה בחנות, והיתה ללא חימום, והיה נורא קר. לאחר שהדוד התחיל להרוויח היה קל יותר.

ריבה וזכרי

ב-1948 פגשתי את בעלי לעתיד, זכרי. הוא היה מאוקראינה, קצין בצבא הסובייטי, כל משפחתו חוץ מאביו נספתה בשואה. היחידה שלו עברה ליד העיירה שלנו, הוא רצה לגור ליד משפחה יהודית וכך הכרנו, הוא התחיל לבקר אצלנו. כעבור זמן מה נודע לנו שבזמן המלחמה הרגו את הגברים שלנו באזור שהיה ליד ה'פאליגון' (מטווח) ששימש כעת את היחידה של זכרי,
הוא השיג אישור לחפור שם, חפרנו ולא מצאנו דבר, היו שם כמה שכבות של סיד חי ונותרו רק כפתורים ממתכת וכפיות, חוץ מזה לא נשאר שם כלום. באחר הימים הדודה שלי הזמינה את כל היהודים (כמה ששרדו) לארוחת צהריים חגיגית, זכרי התאכזב מהארוחה החגיגית כי קיווה לאכול כמו שהיה נהוג אצלו בבית: תפוחי אדמה לא מקולפים, עם דג הרינג. אחרי כן זכרי התחיל לבקר אותי והיינו הולכים יחד לריקודים. זכרי היה נווט בחיל האויר, באחת הפעמים שהלכנו לריקודים היו שם ימאים והם התחילו לריב ביניהם. אני עזבתי אותו שם והלכתי הביתה מפני שכעסתי עליו שגרם לתיגרה. זכרי, שלאחר שעזבתי חשב שאנחנו כבר לא נהיה ביחד, התנדב לעבור עם היחידה לגרמניה כי חשב שאין לו סיבה להישאר. לפני שהוא נסע השלמנו, אבל אז לא נתנו לי לצאת לגרמניה כי אמא שלי התכתבה עם אפריקה (עם אחיותיה שחיו בדרום אפריקה).

תעודת הנישואין של ריבה וזכרי גולדנברג

מימין: ריבה, זכרי (לא ידוע השמאלי)

זכרי נסע וחזר אחרי חודש ואז התחתנו. הוא היה בן 21 ואני הייתי בת 19. אני הייתי מאוד רזה, לבשתי שתי שמלות אחת על השנייה כדי שלא יראו שאני כל כך רזה. אמא אמרה שאפשר לאגור מים בשקע שיש לי בתחתית הצוואר...

אחרי המלחמה לא היתה לי תעודת לידה, ומכיוון שנראיתי צעירה לגילי וועדת רופאים החליטה שנולדתי בשנת 1931. כשרציתי להתחתן עם זכרי לא נתנו לי כי חשבו שאני רק בת 17 ואמא נסעה לרדווילישקיס כדי לאתר את תעודת הלידה שלי, בסופו של דבר היא מצאה אותה שם בארכיון. זכרי נאלץ לנסוע חזרה ליחידה שלו בגרמניה ואני נשארתי ברדווילישקיס. בפעם השלישית שהוא חזר קלרה היתה כבר בת חצי שנה. קלרה היתה היהודייה האחרונה שנולדה ברדווילישקיס (מיעוט היהודים ששרדו את השואה עזבו את העיירה). קלרה היתה כל כך יפה, העור שלה היה כל כך יפה, היה לה גוון עור בריא כזה, לא חיוור, ותלתלים יפהפיים. הייתי מניחה כרית על העגלה והיא היתה יושבת עליה בחוץ. בימים ההם היו צריכים לכבס את חיתולים, היינו מרתיחים את החיתולים בסיר עם שתי חתיכות סבון, ואמא שלי היתה אומרת שלפחות פעם בשבוע צריך להוציא אותם החוצה על מנת שיקפאו בחוץ. וכמובן שהיה חשוב מאוד לגהץ את החיתולים, אבל אם הייתי מגהצת את החיתול רק מצד אחד ולא הופכת אותו ומגהצת גם את צידו השני, אמא היתה אומרת ש"עשיתי חלטורה".

ריבה וקלרה

זכרי שירת שנתיים בגרמניה (המזרחית), אחרי שנתיים עברנו יחד ל'סימפרופול' (Simferopol) ומשם ל'ציטה' (Chita)שבסיביר. צ'יטה ממוקמת ליד אגם והיו שם יתושים שם מאוד גדולים ('משקרה') "שעוקצים חזק" ונאלצנו ללכת עם כילה. היינו הולכים ליער כדי לחפש צנוברים. גרנו שם שנתיים ושם נולד בני שמואל (סאשה). אחרי כן עברנו להתגורר ב'באדה' (Bada) שנמצאת כ 40-50 ק"מ מצ'יטה. היתה לנו שם דירה עם משפחה נוספת שהיתה להם ילדה. חיינו שם בטמפרטורה של מינוס חמישים מעלות. קלרה היתה הולכת עם אבא שלה להביא מים מהבאר, אבל עד שהם היו מגיעים חזרה הביתה כבר לא היו מים בדלי, חלק מהמים התאדה והשאר הפך לקרח. ב-1952 זכרי שוחרר מהצבא, אולי בגלל שלמשפחתו היו קרובים בחו"ל (בזמנים של סטאלין חשדו מאוד בכל קשר עם חו"ל), או אולי מפני שאחרי שסטאלין נפטר (אני זוכרת שבכיתי כמו כולם מול הטלוויזיה כשהוא נפטר) שיחררו את כל היהודים מהצבא, כנראה מפני שהיהודים הואשמו במותו. אחרי זה חזרנו לרדווילישקיס וזכרי השלים לימודי הנדסת חשמל ואלקטרוניקה, ונסע ל'וילנה' (Vilnius) לעבוד באיזשהו מפעל ממשלתי סודי.
בוילנה לא היה לזכרי איפה לגור, הוא הלך לבית הכנסת ושם פגש את משפחת אברמוביץ, הם שיכנו אותו והאכילו אותו, הוא חי אצלם שנה או יותר עד שקיבל דירה דרך הצבא ומעט כסף (כאשר חישבו את גובה הפיצויים מהצבא, לא התייחסו לשנות המלחמה וכך קיבלנו פיצויים מופחתים) ואז אני והילדים הצטרפנו אליו וכולנו גרנו שם יחד.

ריבה וקלרה

גרנו בדירה ההיא שלוש משפחות, היה לנו מטבח אחד, חדר שירותים אחד, ואמבטיה אחת אבל הסתדרנו, היה מאוד נקי. אני ניקיתי את המטבח וחדרי הרחצה פעמיים בשבוע כי קיבלנו שני חדרים וכל אחת מהמשפחות האחרות ניקתה פעם בשבוע. קלרה עשתה שיעורים במטבח עם שלוש שכנות, סאשה עשה שיעורים בחדר השני, הרעש לא הפריע לאף אחד. קלרה למדה לנגן על אקורדיון וזכרי היה סוחב את האקורדיון בימי ראשון לקונצרטים. קלרה גם הלכה לריקודים ולהתעמלות וכשסיימה את בית הספר הלכה ללמוד רפואה ב'קאונס' ('קובנה'). יום אחד נסעתי לקאונס לחפש אותה, שאלתי בחורות איפה היא וישבתי וחיכיתי לה, כשהיא ראתה אותי היא סיפרה שאמרו לה שאיזו חברה שלה מחפשת אותה...

מימין: חברה ללימודים, ריבה וקלרה.

היינו לבושות אותו דבר, קלרה במידה 38 ואני במידה 42 . אני זוכרת שבשנה השנייה ללימודים קלרה לא עברה מבחן והיא בכתה, מבחינתה השמיים נפלו, נסענו יחד ברכבת והיא הקיאה ולא נרגעה. קלרה התגוררה בקאונס אצל זמר אופרה ולמדה מאשתו לסרוג, מה שאני לא הצלחתי ללמד אותה היא למדה ממנה. פעם זכרי ואני באנו לבקר אותה יום לפני מבחן. הזמר, שהיה שתיין, הגיע שיכור הביתה, זרק את העניבה והתחיל לצעוק ולשאול היכן אשתו והפחיד אותנו מאוד. לקחנו משם את קלרה ונסענו הביתה, למחרת היא נסעה חזרה כדי להיבחן. בתי, קלרה, סיימה את לימודי הרפואה ויחד עם בעלה יעקב והתינוקת בת החודשיים עלתה לישראל ב-1974. אמא שלי נסעה אל בתי ב-1976, היא אמרה שהיא רוצה למות בישראל והיא לא יכולה לחכות עד שנעלה גם אנחנו. באותה תקופה בעלי עבד במפעל ממשלתי ולא היו נותנים לנו לצאת מברית המועצות ללא "תקופת צינון" של חצי שנה לאחר עזיבת מקום העבודה, אך חששנו להגיש בקשה להגר לישראל כיוון שלא היינו בטוחים שיאשרו לנו לצאת ולא רצינו להסתכן באיבוד מקום העבודה של זכרי ובסופו של דבר להשאר "קרחים משני הכוונים".

מלפנים (מימין): קלרה, ריבה, שולי (בתוך שמיכה) ויעקב קרבלניק
מאחור (מימין): בנימין וליובה קרבלניק
מאחור משמאל: רעיה זלקינוביץ'

בעלי נפטר לאחר סדרה של התקפי לב ב-1977, אני המשכתי להתגורר בוילנה עד שעליתי ארצה בגפי ב-1979. בני סאשה ואשתו ז'נה נשארו בוילנה עד ספטמבר 1989 , אז עלו ארצה עם שתי בנותיהם. היה קשה לעזוב את סאשה, והיה קשה לבזבז את הכסף ולארוז הכל (אי אפשר להוציא מהמדינה כסף אז היו קונים רכוש כדי להביאו ארצה). בארץ היה לי קשה כי כבר שכחתי את העברית, הצלחתי להבין אבל לא לדבר. הלכתי לאולפן ברעננה, אחרי כן למדתי עברית מתקדמת ברמת-גן ולמדתי עברית גם באבו כביר, שם היה מורה "אנטישמי" שכשהיינו מדברות בשיעור, מפני שלא הבנו אותו, הוא היה זורק אותנו מהכיתה. בסופו של דבר כתבנו מכתב ו"העפנו" אותו. אחרי זה למדתי הנהלת חשבונות והתקבלתי לעבוד בבנק הפועלים
ברעננה. אני זוכרת שבזמנו לא הבנתי מדוע צריכים צ'קים ולמה צריך לחתום על צ'ק משני הצדדים, למה לאוטו יש פחת וכל מיני דברים כאלה. הכרתי גבר אחד והוא כל הזמן התרברב שיש לו דירות בארץ ובגרמניה, ושיש לו כל מני מכוניות שונות, אבל לתל-אביב נסענו באוטובוס. את הנסיעה חזרה כבר התעקשתי לשלם בעצמי...

את משה, בעלי השני, הכירה לי מכירה של אמא מרדווילישקיס. נפגשנו ביום שבת, והוא הזמין אותי לסרט ביום שני, אבל ביום שני אמא שלי נפטרה. משה מיד בא והביא דברים ועזר. אני זוכרת שאמרו לי שגבר כזה שמשאיר את הכל מצוחצח אסור לעזוב. חיכינו שנה ואז התחתנו ברבנות ברעננה.
ריבה ומשה מתגוררים כיום ברעננה, קרובים לילדיהם, לחמשת הנכדים ולשתי הנינות, אריאל ויובל בנותיה של דיאנה.