בינקותי דודותיי חינכו אותי ודיברו איתי עברית. הייתי אחיינית ראשונה וגם נכדה ראשונה למשפחה. הלכתי לגן שבו דיברו עברית ואח"כ למדתי 4 שנים בבית ספר דובר עברית.
כשהרוסים באו, סגרו את כל הכיתות בעברית והתחילו ללמד יידיש, לכן את השנה החמישית התחלתי ללמוד בבית ספר ב-שאולאיי (Siauliai) ואז החלה המלחמה. כשהייתי בשנה השלישית בבית הספר, הלכתי אחרי הגשם לקטוף תותים ביער
והתקררתי, כתוצאה מכך התפתח אצלי
ראומטיזם (דלקת פרקים) בכל הפרקים ולא יכולתי ללכת. היו צריכים להביא אותי עד בית הספר בעגלה (ובחורף במזחלת), בבית הספר ישבתי עד שהגיע הזמן שיחזירו אותי הביתה. סבלתי מהכאבים שלושה חודשים. באביב נסעתי עם אחת הדודות לעיירה פאשבנטינה (Pashventine) אל סבתא חיה (אחות של סבתא שלי). היתה לה עובדת מבוגרת, "זקנה זקנה" שהביאה שק שלתוכו היא הכניסה קן נמלים שלם, היא שמה את השק באמבטיה, שפכה מים רותחים ואני הייתי צריכה להיכנס לתוך זה. החדר היה קטן, סגרו את הדלתות ונתנו למים להתקרר ואז נכנסתי. שלוש פעמים עשו לי את זה, באמבטיה הראשונה התעלפתי מהריח והתעוררתי במיטה. נכנסתי לאמבטיה הזו עוד פעמיים והמחלה עברה לי. אחרי כן שמו חלק מהנמלים בכוהל, עם ה'ספירט' הזה היו מורחים לי את הידיים והרגליים. שנים אחר כך אמא אמרה לי שאני עדיין "מושכת" רגל אחת אבל אני לא מבחינה.
 |
| דודה פס'ל |
כשהלכתי לבית הספר לא אהבתי לאכול, אמא בהתחלה היתה יושבת על ידי בבית הספר בהפסקה ומאכילה אותי, הילדים צחקו אבל ידעו שאני כזו. אחרי כן נתנו לי סנדביצ'ים והייתי נוהגת לזרוק אותם לפח. השומר היהודי סיפר זאת לאמא, שאמרה שאלוהים רואה את זה ואסור לזרוק, אז במקום לזרוק נתתי את האוכל לחברה שלי, שהיתה יתומה וגרה אצל סבתא שלה. הן היו עניות מאוד ולשתיהן לא היה מה לאכול, סבתא שלה היתה מוציאה חתיכת לחם ומלפפון והן היו אוכלות. היום אחיה של החברה הזו מתגורר בארץ, בקיבוץ.
לשומר היהודי בבית הספר קראו טרוצקי, היה לו שפם לבן. אני רואה את דמותו בבירור לנגד עיני, כאילו ראיתי אותו רק אתמול. בבית הספר לא לכל הילדים היו מחקים, אז פעם אחת כשמצאתי במגירה 5 רובל (סכום שווה ערך לשכר עבודה של יומיים וחצי, או לחילופין 2.5 קילו חמאה!), הלכתי וקניתי מחקים לכל הילדים. הקניה עוררה את חשדו של יהודה, המוכר, שבא לשאול את אמא לשם מה אנו צריכים כל כך הרבה מחקים...
כשהייתי בת 10 , הלכתי באחד מימי שישי אחרי בית הספר לקטוף פרחים עם חברות מבלי להודיע על כך להוריי והגעתי הביתה רק לקראת שעת הדלקת נרות שבת. אמא שחיפשה אותי ודאגה לי מאוד הענישה אותי ולא נתנה לי לצאת ולפגוש את חברותיי. כשסבא ניסה לשכנע את אמא לתת לי לצאת, אמא סירבה בטענה שהעונש מגיע לי. אני זוכרת שאמרתי אז לאמא "את מצפה שאני אשמע בקולך אבל את בעצמך לא מקשיבה לאבא שלך"...
אמא לא ידעה עברית אז בדרך כלל שולמית היתה עושה איתי שיעורים. יום אחד שולמית נסעה וגרוניה שהיתה מאוד קשוחה החליפה אותה. באותה עת היו משתמשים במחברות עם שוליים ובחנות של יהודה לא היתה מחברת כזו, אך כיוון ידעתי שהוא
מתפרנס בקושי, במקום ללכת לחנות אחרת נתתי לו להוסיף בעצמו את קו השוליים על כל אחד מהדפים. לאחר מכן קיבלתי נזיפה מגרוניה על שהתעכבתי כל כך ולא הלכתי לקנות את המחברת בחנות אחרת.
 |
| חמשת האחיות לבית קגן |
באחד הימים רציתי ללכת עם בת דודתי קטיה (חסיה, הבת של פס'ל וחצקל) למסיבת ריקודים שנערכה בבית הספר. היתה לי שמלה אחת בלבד אז ציפל'ה, חברה של אמא, נתנה לי את השמלה שלה. ציפל'ה היתה שמנה אז לקחתי חוט וקשרתי במותניים "ואז כבר היתה לי שמלה". הלכתי ל'פרוד' (Prude, מעין בריכת מים מלאכותית) לכבס את השמלה, עמדתי על גזע עץ על מנת לא להירטב, אך הלכתי יותר מדי רחוק וגזע העץ התהפך ונפלתי פנימה. קטיה אחזה בשערותיי ומשכה אותי החוצה. למרות שכמעט טבעתי והשמלה של ציפל'ה לא התייבשה, לא וויתרתי, לבשתי את השמלה שלי, עשיתי רולים לשיער "עם שמאטע וחתיכת נייר" ויצאתי לרקוד. לימים ציפל'ה, ששרדה את המלחמה התגוררה אצלנו.
 |
| ליובה אמולסקי,טרם מלחמת העולם השנייה |
 |
| שמואל אמולסקי, טרם מלחמת העולם השנייה |
בביתנו עבדו נשים ליטאיות אשר עזרו בעבודות משק הבית והטיפול בילדים, לאבא היו 6 עובדים (ליטאים) שעזרו לו בייצור נקניקים ו"מיוד" (Miod , דבש שעשוי מסוכר ולא על-ידי דבורים). לא הרגשנו עוינוּת מהעובדים, הם היו בני-בית, בעבר הוריהם עבדו אצל סבא שלי וכך זה נמשך (דור אחרי דור). וכך אחת מהנשים הללו הצילה אותי.
 |
| מימין: האנה, שלמה חיים וליאה. ליטא 1934 . |
No comments:
Post a Comment